ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

המכינות הקדם צבאיות גורמיות להקצנה דתית?

ע"י: הרב יובל שרלו

האם המכינות הקד"צ גורמות להקצנה דתית? מה צריך להיות היחס לבעיות הלכתיות בצבא? על כך בתשובה הבאה

 


שאלה:


לכבוד כבוד הרב שרלו
אני קורא נאמן של הדברים שאתה כותב ואתה הקשר שלי בעצם ליהדות. רציתי לדעת מה העמדה שלך בנושא של המכינות הקדם צבאיות הדתיות שלאחרונה פורסם שהם גורמות להקצנה בצבא וליחס משפיל כלפי חיילות.
אתה אדם ישר ואמין ודעתך מאוד חשובה לי.
תודה רבה


 


תשובה:תשו


שלום וברכה
א. המכינות הקדם צבאיות הן אחת היצירות המופלאות של זמננו - הן הדתיות, הן המעורבות והן החילוניות. בתשובתי אתייחס רק למכינות הקדם צבאיות ה''דתיות'' כיוון שעל כך שאלת, אולם אני מבקש להדגיש כבר בפתיחה לדבריי כי יש לי יחס אוהד מאוד גם לשאר המכינות הקדם צבאיות.
ב. שני מניעים עמדו בפני הקמת המכינות הקדם-צבאיות הדתיות הראשונות. המניע האחד היה להעניק לצה''ל קבוצה הולכת וגדלה של חיילים בעלי תודעה יהודית וציונית, נכונות להקרבה, ומוטיבציה גדולה לעשות טוב לעם ישראל בצבא. המניע השני היה להוות מוסד לימודי-יהודי שייתן מקום בתוכו גם לבני נוער בוגרי החינוך הדתי שאינם מסוגלים או אינם רוצים ללמוד בישיבה, אך כן מעוניינים לטפח את זהותם היהודית והדתית. בשתי המשימות האלה הצליחו המכינות הקדם צבאיות מעל ומעבר. עם ישראל מתברך בקיומן, ואני חושב שהן בין קבוצות האיכות הנפלאות של מדינת ישראל. תמכתי בקיומן מלכתחילה ומיומן הראשון, אף על פי שהיו רבים שטענו שהם ''יורידו את הרמה'' ו''יפגעו בעולם הישיבות''.
ג. חלק בלתי נפרד מהחינוך במכינות האלה הוא להיות חלק מכלל צה''ל ולא להיכנס לגיטאות של נח''ל חרדי או יחידות לדתיים בלבד. אני מאוד תומך בכך. גם כאשר מדובר בתלמידי שלי, שהם לא במכינות והולכים לצה''ל במסגרת ישיבות ההסדר, אני מעדיף שישרתו בפלוגות מעורבות ולא בפלוגות יחידאיות של ישיבת הסדר.
ד. אל תיפול בפח דברי הבלע והסכסוך שנכתבו כלפי בוגרי המכינות המשרתים בצבא. הם נכתבו בחוסר אחריות נורא, והם עלולים להביא לקרע מיותר בצבא. רוב מוחלט של המשרתים בצבא רוצים בחיים המשותפים האלה, ורוב מוחלט של המשרתים בצבא רואים את הברכה העצומה שיש במכינות הקדם צבאיות. כמה נפלאה התופעה הזו, וטוב היה אם הדברים הקשים שנאמרו לא היו נאמרים.
ה. הצבא מפגיש אוכלוסיות שונות. אין ספק כי מפגש זה מעורר בעיות לא פשוטות, בשל נורמות החיים השונות בין האוכלוסיות השונות. הדבר מחייב את כולם לנהוג במתינות, ולשאול לא רק מהו קו המקסימום אליו אנו שואפים, אלא גם מהו הקו בו אנו מסוגלים לחיות ולאפשר את החיים המשותפים. אני מבקש להדגיש כי מנקודת המבט שאני מתבונן על סוגיה זו אין מדובר בפשרנות דתית, או בחיפוש אחר היתרים והקלות, אלא בעמדה הלכתית שהיא לכתחילה: כדי לחיות יחד כציבור, וכדי לקיים צבא אחד למדינה אחת - מוטלת חובה הלכתית לנקוט במערכת הציבורית בקו המינימום, כדי שכל הצבא יהיה ביחד. הדבר כמובן אינו פוטר ואינו מונע את בוגרי המכינות מלהעצים את זהותם היהודית והדתית יותר ויותר במישור הפרטי. אולם כאשר מדובר בעיצוב הנורמות הכלליות בצבא - יש לנהוג בדבר כבהלכות ציבור, ולדאוג כי הציבור כולו יהיה קשור לכך. הדבר מחייב את כלל החיילים הדתיים בצבא. זו עמדתי ההלכתית, ואני חושב שחלק גדול מאוד של העולם הרבני סובר בדרך זו.
ו. החובה הזו מוטלת מהצד השני גם על הצבא, והצבא צריך להמשיך במדיניות האחראית שלו: להקפיד כי הנורמות הציבוריות הכלליות תהיינה ברורות וחדות, משני הכיוונים, ולקיים את עצמו כצבא ששומרי מצוות יכולים לא רק לחיות בו, אלא גם לפקד בו, ולהיות חלק אינטגרלי של הצבא. הדבר הזה אינו טובה שהצבא עושה לחיילים הדתיים, אלא חלק ממשימתו. מעבר לכך, הוא זוכה בכך להעצמה מבורכת הבאה מכוחם של כלל החיילים, ובאופן מיוחד של בוגרי המכינות. אני סובר שעל הצבא לקיים את זהותו כצבא המאפשר לקיים את כל המצוות ולהתאפיין כצבא יהודי גם במישורים הכלליים שבו, ובד בבד לאפשר גם לחיילים החילוניים שבו לחיות לפי נורמות החיים שלהם (אף אם באופן אישי מעדיפים שהנורמות תהיינה אחרות). על כן, כדאי לצבא ונכון לצבא ללכת לאור הפקודות כפי שהן, ולהציב את הנורמות בצורה חדה וברורה.
ז. אין יחס משפיל של בחורים דתיים כלפי נשים. אם ניתן לדבר על יחס כללי של ציבור (ואני מדגיש את ה''אם'', כי אני בורח מהכללות) - אני חושב שהמצב הוא בדיוק הפוך. ישנו חינוך עמוק של כבוד, של אי-התייחסות לנשים כאובייקט מיני ושל הימנעות מהטרדה או מגסות. חינוך זה הוא בעל תוצאות, אם כי כמובן לא של מאה אחוזים. לו הייתי אישה והייתי צריך לבחור חברה שאני מעדיף לחיות בה - אני חושב שבין החברות האלה הייתי בוחר את חברת בוגרי המכינות, וזאת בלי לעצום עין מהמחיר שחיים כאלה גם גובים.
ח. אנו חיים בצורה אחרת את היחסים בין גברים ונשים, ויש התנגשות בין נורמות אלה ובין הנהוגות בציבור הכללי. אולם נושא זה אינו שונה ממה שכתבתי למעלה בדבר החובה לאפשר את הנורמות הבסיסיות לכל אחד בצבא. אני חושב שהמהלך של פקודת ''השילוב הראוי'' הוא נכון, וצריך שלא לסטות ממנו לאף כיוון. אכן יש להבין כי כולם הולכים בקו המינימום וכולם נדרשים לפנות חלל בתוך עצמי כדי לאפשר לשני להיכנס בו. גם חיילים חילוניים נדרשים, לדוגמה, שלא לאכול חמץ מכמה ימים לפני הפסח ועד לאחריו, ועובדה זו צריכה להיות לנגד מי שתובע לחיות לאור הנורמות הגבוהות ביותר בקיפוח זכותו של השני להתקיים.
ט. הרצון הטוב של כולם וההבנה כי הדרך הנכונה היא לשמור על צבא אחד, היא הדרך בה הלך צה''ל עד היום, וטוב שימשיך כך, ויתברך מהמכינות הקדם צבאיות, כמו גם מציבורים אחרים. הדרך להתמודדות עם השאלות שעולות אינה בדרך של העמדת שני מחנות האחד כנגד השני, אלא בדרך בה התקיים הצבא לאורך זמן, והיא בהבנת המשימה המוטלת עליו ושפה שכולם שותפים בה.
כל טוב


 


 


 

 

 

בית המדרש