ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

התעוררות התפילה

ע"י: הרב יובל שרלו

קהילה שתכריע כי בימים אלה בין השאר היא מבקשת להחיות את המעט שניתן להחיות מתוך המקדש, ותעצב את התפילה הציבורית שלה כביאה אל הקודש: מאבק בלתי מתפשר בדיבורים, פעולות המכוונות להעצמת הכוונה, חתירה להתרוממות הרוח שבתפילה ויצירת מקדש הזמן של ההתכנסות לתפילה - היא שתחיה את ימי בין המצרים באמת, ותקדם אותנו אל הקודש פנימה.

 


התפילה הנהוגה בימינו אינה זהה עוד לתפילה במהותה המקורית. המקורית נוסחה לאור המציאות שהאדם או הציבור המתפללים היו נתונים בו, ואילו שלנו קבועה ומנוסחת מראש; המקורית נאמרה בשעה שאדם חש צורך להתפלל (מלבד לשיטת הרמב"ם וסיעתו) ושלנו מחויבת לפחות שלוש פעמים ביום; הראשונה הייתה פניה ישירה של האדם אל א-לוהיו ואילו שלנו נאמרת בציבור; הראשונה השתנתה מיום ליום ומרגע לרגע (ואין כספר תהלים כדי להביע זאת) ושלנו דומה בליל תשעה באב ובליל יום העצמאות; ועוד ועוד. אין כל בעיה לבאר מפני מה התחוללו תהליכים אלה, וראשונים כבר כתבו אותם. הסיבה העיקרית לכך היא המשימה הנוספת שהוטלה על עולם התפילה: אין היא עוד פנייתו האישית והאינטימית של האדם או הציבור לאלוקים, כי אם גם ממלאת מקום של הקורבנות. בית הכנסת הוא מקום מקדש מעט; התפילה תוקנה גם כנגד קורבנות; עבודת האלוקים הציבורית שנעשתה בעבר במקדש הפכה לחובה הציבורית הנעשית בבתי הכנסת, וכך נולד הצורך בנוסח קבוע ובזמנים קבועים. מעבר לכך, זהו תהליך הלכתי מהותי - תהליך המיסוד, ההגדרות, המדידות והציבוריות.


עובדות אלו אפשר שתולכנה לשני כיוונים שונים: ראשון בהם הוא ירידת קרנה של התפילה, והפיכתה לחובה שיש לקיימה, ובכך עקירת כל יסוד פניית האדם אל האלוקים. דומה כי הדבר אכן מתרחש במקומות רבים, בהם נראה כי דברי ישעיהו "בפיו ובלבבם כבדוני ולבם רחוק מאתי, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" מהווים את האווירה העיקרית. בדרכים שונות זה בא לידי ביטוי: במציאות המבזה של דיבורים בתפילה, בהפיכת בית הכנסת למועדון קריאה, בתפילת יום חול שניתן לשמוע בה רעש של זבוב, בהופעות של חזנים ומקהלותיהם ובכל דרך אחרת המפקיעה את התפילה מהתפילה. נשמתה של התפילה מעוקרת, ואילו גופה קיים. הפתגם הידוע ש"תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה" מהדהדת ומלמדת על הבעייתיות שאנו נמצאים בתוכה.


שני בהם הוא הכרעה אישית והכרעה קהילתית כי המציאות הזו מטילה על התפילה שני תפקידים, שנועדו להעצים את מהותה ולא להחלישה. מחד גיסא, ישנה חשיבות עליונה לתפילה בציבור, ולעבודת ד' בציבור. מאידך גיסא לא השתנה דבר באפשרויות שהתפילה מזמנת. ביסודו של דבר התפילה היא התפנות האדם ממהלך סדר היום שלו כדי לעבוד את ריבונו של עולם; דברי ריה"ל על היות התפילה גרעין הזמן ופריו - כעין כניסה לבית המקדש תודעתי - שרירה וקיימת; התפילה נותרה פניה לריבונו של עולם, ובשעה שאדם מכוון במילות התפילה הוא מגלה כי גאוני אנשי כנסת הגדולה תיקנו תפילה שהיא כל כך רלוונטית גם להיום, וכי הוא יכול למצוא את עצמו ואת שיש לו לומר לריבונו של עולם גם בתפילה ימינו; ציבור המכריע כי בבית הכנסת לא ישוחחו שיחות חולין אלא להפך - הציבור כולו יענה אמן לברכות החזן ויהיה שותף בהן מגלה את העוצמה והחשיבות של תפילה ציבורית; החייאת התפילה בסגנונות שונים, שפונים אל הנשמה ומעוררים את המחשבה מובילים את התפילה למקום בו היא אמורה להיות, ועוד ועוד.


ימי בין המצרים האלה, בהם אנו מזהים את עקבות החורבן ואת ההטבעה שהעדר בית המקדש מטביע בנו הם ימי הזדמנות עצומים, שבין השאר אנו קרואים להחיות את מה שניתן מזכרון הבית הקדוש בתוך מקדש המעט שלנו. אסור שהדיונים ההלכתיים בשאלת מעבר דירה, ברכת שהחיינו והליכה לסרטים בימים אלו יטשטשו את מהותם העיקרית. קהילה שתכריע כי בימים אלה בין השאר היא מבקשת להחיות את המעט שניתן להחיות מתוך המקדש, ותעצב את התפילה הציבורית שלה כביאה אל הקודש: מאבק בלתי מתפשר בדיבורים, פעולות המכוונות להעצמת הכוונה, חתירה להתרוממות הרוח שבתפילה ויצירת מקדש הזמן של ההתכנסות לתפילה - היא שתחיה את ימי בין המצרים באמת, ותקדם אותנו אל הקודש פנימה.

 

 

בית המדרש