ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דברים לקראת יום השנה לזכר הרב עמיטל

ע"י: הרב יובל שרלו

אין מדובר בדברי הספד אלא עיון במשנת הרב עמיטל זצ"ל וחשיפת תרומתו לדיון הציבורי


לתלמידי הישיבה, בוגריה וידידיה


אנו עומדים בפתח אירועים לציון יום הזיכרון הראשון למו"ר הרב עמיטל זצ"ל. במבט של שנה דומני שהעיסוק בדמותו ובדרכו שפע היבטים רחבים ומגוונים, ואין לי דברים של ממש להוסיף על כך, אם כי העיבוד מחדש מתרקם מידי יום ביומו. על כן, לא אכתוב עוד כמה נדבכים שאולי לא הוארו דיים בנושא דמותו.


אני רוצה לעסוק מעט במשנתו, ודווקא באחת הנקודות הרגישות ביותר. השבוע התקיים בירושלים הכנס הרביעי הבינלאומי של רבני צהר, בו נפגשים רבנים מישראל ומהתפוצות, ושמים על השולחן את השאלות הרגישות ביותר והמשמעותיות ביותר בעולמה של הרבנות, בדיון חופשי מלחצים או מפחד של "מה יאמרו". התבקשתי לומר דברי פתיחה לאחד המושבים, שהוכתר בכותרת "חלום השלום של היהדות". בפתיחה לדבריי אמרתי כי דברי הקדמתי שואבים ממשנתו של הרב עמיטל, ואנהג כמנהג הרמב"ן בספר מלחמות השם בניסיון לייצג את הרב עמיטל בפתיחה זו, אף אם לא בהכרח אני מסכים לכל דבר. אני מבקש לשתף אתכם בדברי פתיחה אלו, כמצבת זיכרון למורי ורבי. אני יודע היטב כי מדובר בנושאים רגישים מאוד ועדינים מאוד, אולם אמונתי העמוקה היא שלימוד אמיתי והתנהגות מוסרית היא הצבת דברים כפי שהם, ולא התעטפות במילים מצועפות ובאפולוגטיקה.


וכך אמרתי (בערך):


אקדים ואומר כי הדיון שאני מעורר אינו רלוונטי ואינו אקטואלי, בשל העובדה כי כל חזון שלום או תוכנית שלום שקיימת בישראל, כולל אלו של רוב גופי השמאל (מלבד הקיצוניים ביותר) נתקלת בחומה בצורה מצד הפלשתינאים, שאין להם כל עניין בכך - דבר העולה הן מהאמנות הפוליטיות שלהם והן מההסתה ופשעי החינוך שהם עושים כלפי הדור הבא. הדיון הוא תורני בלבד ורוחני בלבד.


שתי הנחות עובדתיות הם הפתיחה לדבריי: ראשונה בהן היא שככל הידוע לי - כל היושבים באולם, מרבני ארץ ישראל הציונים דתיים וכל רבני ה"מודרן אורתודוכס" בארצה"ב הם ימניים, בקשת המפה הפוליטית בישראל. יש ויכוחים פנימיים, ואפשר שאפרת נחשבת כשמאלנית בעיני חלק מהציבור הציוני דתי, אולם גם השמאל הציוני דתי יוגדר כימין בחברה הישראלית, ולו רק בשל זיקתו העמוקה (גם אם יש בו הסכמה להסגרת אזורים לרשות הפלשתינאית) ליהודה ושומרון. הנחה עובדתית שניה היא שבין אם הדבר קשור ובין אם לאו - אנחנו לא עוסקים כלל בנושא השלום במערכת החינוכית או הציבורית שלנו. ה"שלום" הוא נושא לא רלוונטי, וזאת בשלוש המעגלים שלו:


המעגל הראשון הוא מעגל החזון. פעמים רבות אנחנו מדברים על החלומות שלנו, ועל הציפייה לגאולה. החזון שלנו כולל דברים רבים: עם בעל זהות יהודית עמוקה, צדק ומשפט, תורת ישראל המעצבת את רשות הרבים וכו', אלא שבדרך כלל המילה שלום החזונית נעדרת ממנו. סרקו את דפי פרשת השבוע, לדוגמה, ומצאו בהם ולו מילה אחת - חיובית - על חלום השלום, ודומני שיקשה למצוא אותה.


המעגל השני הוא המעגל הריאלי. בפועל אין אנו עוסקים כלל בחתירה לשלום ממשי וריאלי (כאמור, בראש ובראשונה בשל העובדה שזה לא אקטואלי), ואין בנו דיונים תיאורטיים בדבר השלום המעשי, והמשמעות הריאלית של שלום. אנו מכירים ומלמדים היטב כי בזוגיות יש צורך בויתורים, פשרות, הסכמות וכדו', אולם השפה הזו היא שפה זרה מאוד לנו בשעה שאנו עוסקים בקריאת המציאות הריאלית. הרצחנות הפלשתינאית אך מסייעת לנו להצדיק את העמדה זו ולא לראות בה בעייה כלשהי, ומבחינה מסוימת אנו גם שמחים שהם אינם מוכנים לשום תהליך שלום, בשל אמונתנו העמוקה בכך שאנו מעמיקים את נחלתנו בארץ ישראל.


המעגל השלישי הוא המעגל האנושי. גם במעט שאנו מזכירים את נושא השלום - בוודאי שאין אנו מדברים בו בנושאים האנושיים כלפי האויבים שלנו: זכויות אדם, הצורך שלהם במימוש הלאומיות שלהם (אנו כמובן (ואולי בצדק) מכחישים את עצם קיומה, ורואים בה בלוף היסטורי שמדינת ישראל נופלת בפח אימוצו), רגישות למצוקה הכלכלית הקשה, לבעיות המים וכדו'. כאמור - ניתן לומר כי השלום אינו נמצא בראש מעייננו, ולמעשה הוא נדיר גם בתחתית המעיינים.


מה הבעיה בכך ? אפשר שב"ה אין בכך כל בעיה. זכות גדולה היא להיות הקול השפוי במדינת ישראל, שאינו הולך שולל אחר ההטעיות, ויש לו את הכוח ואת העוצמה לקיים ולפתח את הזהות היהודית ואת מפעל ההתיישבות בכל מלוא ארץ ישראל; זכות גדולה היא להיות עם עיניים פקוחות, ולא להשלות את עצמנו בדבר "מזרח תיכון חדש", אלא להתגייס התגייסות לאומית רחבה - בין בצבא ובין באזרחות - כדי לקיים את ולפתח את עצמנו. אפשר שאנו צריכים לכאוב מאוד על העובדה שרבים במדינת ישראל נופלים בפח האשליה, ואיבדו את יכולתם להתמודד עם המציאות, והם חלק מתרבות ה"עכשיו": שלום עכשיו, משיח עכשיו, דיור עכשיו. לא זו בלבד, אלא שגם במישור החזוני - חזוננו הוא ההתיישבות היהודית במלוא רוחבה של ארץ ישראל, וזה חלק בלתי נפרד מראייתנו הגאולתית. מדובר אפילו במצווה מרכזית - מצוות ישוב ארץ ישראל - וארץ ישראל אינה זכות בלבד אלא גם חובה של ממש.



אלא שדומני כי הרב עמיטל זצ"ל היה מציין שלוש סיבות מדוע המציאות הזו היא בעייתית מאוד ביחס לעצמנו:
סיבה ראשונה היא פשוט בשל העובדה שעמדה זו אינה נכונה בצורתה החד-משמעית הזו. היא לא נכונה כי בראש ובראשונה השלום - החזוני והריאלי - הם חלק בלתי נפרד מדמות התורה והיהדות, וכל הכחשה שלהם או התעלמות מהם היא סטייה מדרכה של תורה; היא לא נכונה כי מצוות ישוב ארץ ישראל אינה פוטרת אותנו מלעשות את הדבר הטוב ביותר לעם ישראל, ואם החתירה לשלום היא הדבר הטוב ביותר לעם ישראל - אנו מצווים לעשות אותו גם במחיר כואב; היא לא נכונה כי אנו מצווים לעשות כל שביכולתנו למנוע שפיכות דמים, והמציאות הנוכחית ממלאת את הארץ בדם, ועוד ועוד. כל אלה הן סיבות לכתחילה, שנוגעות במהותה של היהדות ובמהותה של התורה.


סיבה שניה היא המחיר הרוחני הכבד של העמדה הרבנית הזו ביחס לכלל הציבור הישראלי. למעשה, אנו מביאים למצב בו מי שנוקט בעמדות מרכזיות או שמאלניות במדינת ישראל אינו רשאי ואינו מסוגל להתחבר לעולם התורני ולזהותו היהודית לאור משנתנו. שני עלבונות גדולים יש באמתחתנו: ניאו-רפורמי ושמאלני, ודומני כי השני חמור בהרבה מהראשון. עמדה זו מהדהדת בציבוריות הישראלית, וגם בשל כך חלק גדול ממבקשי דרכם אל הא-לוהים ואל תורת ישראל אינם הולכים בדרכנו (וגם לא בזו החרדית, שהיא למעשה כמונו בהקשרים האלה) אלא בדרכים אחרות. אנו מחמיצים את השליחות הגדולה שלנו כרבנים, והיא לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמיים, מכוח העמדה החד-משמעית שלנו בנושאים אלה, ומכוח המשקל שאנו מייחסים לעמדה זו. הדבר מחלחל גם לתחומים אחרים: אפשר שחלק מההסבר מפני מה אנו לא עומדים בראש המאבקים החברתיים נובע מהצבע ה"שמאלני" שלהם, שזו כאמור נראית בעינינו כמנוגדת לחלוטין לדרכה של תורה. הרב עמיטל הסביר לנו כי הקשרים שנרקמו (עד שלב מסוים) בינו ובין השמאל הישראלי הונעו ממוטיבציה זו - שחס ושלום לא תחלחל התפיסה כי מי שדוגל בעמדות פוליטיות אלו הוא מחוץ לגבולה של היהדות.


סיבה שלישית היא חילול השם הנורא. הרב היה מוטרד מאוד מרעיון חילול בשם, כתב על כך הרבה, ועסק בזה רבות. בדברי ההספד שפרסמתי בשנה שעברה גם ספרתי לכם על הקרע שנפער בינינו ובינו בעקבות מעשה סברה ושתילה, ועל הלהט הנורא למנוע חילול השם שהניע אותו. העובדה כי ריבונו של עולם קשור דרכנו למלחמה ומאבק, ולא לשלום במשמעותו הבינלאומית, אינה מביאה ל"רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" אלא להפך המוחלט.


ברצוני אפוא לפתוח את הדברים לדיון, ולשאול האם כבוד הנוכחים מסכימים לעובדות שבהם פתחתי, לפרשנות שלהם, ובעיקר: מה בעיקר יש לעשות במציאות הזו. האם מה שאנו חייבים לעשות הוא לא רק להישאר נאמנים לתפיסות שלנו, אלא להגבירן עוד יותר, ולנסות להוציא את עם ישראל מההטעיה הנוראה שהוא נופל בה כלפי חזון השלום, או להפך - משנתו של הרב עמיטל צריכה לאתגר אותנו לכיוון ההפוך, ואנו נקראים להכניס את השלום למסגרת אמונתנו הדתית בהיקפים חזוניים, מעשיים וזכויות אדם. אני מקווה כי דברי פתיחה אלו אכן מייצגים את משנתו של מורנו ורבנו, ושפתיו מדובבות שמחה על שהוצגו בדרך זו.

 

 

בית המדרש