ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מתנועת מחאה לתנועת תיקון

ע"י: הרב יובל שרלו

אם אכן מתפתחת שפה חדשה, ואין מדובר רק באוהלי מחאה ותביעות אלא בהסכמה לאומית רחבה לתנועת תיקון - אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל, שקראו לצדק ומשפט אמיתיים, ועיצבו את פני החברה בצורה צודקת יותר. זה המקום שבו נוכל כולנו להתאחד, ובמקום לחיות בחיים של עימות - להפוך תנועת מחאה לתנועת תיקון


למחאה הנוכחית יש חשיבות ראשונית. אף שאני מתקשה להצטרף למקומות שבהם המוקד הוא תביעות ממישהו אחר - אני מכיר בהצדקה לעשות זאת, ושמח על כך שהיא נעשתה ונעשית עדיין. לא זו בלבד, אלא שקו המחשבה שאני מאמין בו הוא הצעת תיקון ולא פעולות נגד.


המחאה אולי טובה כצעד ראשון, אולם היא לא יכולה להזין את עצמה לאורך זמן, ולא זו בלבד אלא שהיא אף עשויה להיות מסוכנת. בתנועת נגד מושך כל אחד לכיוון החשוב לו, בלי לראות את התמונה הכוללת ובלי לקבל אחריות על האיזון והזהירות. על כן התקשיתי מאוד להיות חלק ממחאת האוהלים, אף שהדגשתי חזור והדגש כי היא מוצדקת.


יש עכשיו סיכוי, לא ודאות, שהצתת המחאה לא תישאר במקום המתנגד אלא תהיה תנועת תיקון. לתנועת תיקון מרכיבים רבים, ובהם: משא ומתן ולא התאהבות בצעקת הנגד; הצעות המביאות בחשבון את כל התמונה ולא רק משיכת השמיכה לכיוון שלך; ונכונות גם ל"מתן" ולא רק ל"משא".


מדובר אפוא בהצעת תיקון כוללת ורחבה. עיקרה של תנועת התיקון ההכרחית היום הוא שיבת המדינה לאחריותה החברתית הכוללת, מתוך איזון זהיר בין השוק החופשי לבין האחריות החברתית. המדינה, על רוב ממשלותיה, הלכה בדרך כלל רחוק מדי.


הממשלה, כך נראה, יצאה מחובת האחריות שלה מתוך הנחה כי השוק החופשי יעשה את שלו - ואנו משלמים על הקיצוניות בעמדה זו בריבית דריבית; היא יצאה מתחום הרגולציה, והניחה לרכז את העושר בידי מעטים, עם פערים מהחמורים ביותר בעולם המערבי ונגישות לא הוגנת למשאבי המדינה.


במשך שנים איפשרו ממשלות שונות קרטלים וריכוזיות בהיקפים שאין כדוגמתם; הן איפשרו הפרטות בתחומים שהם עיקר אחריות הממשלה: חינוך, בריאות ורווחה ירודה. את כל זה צריך, אפשר, ראוי ונכון לשנות. בזהירות.


הצעת תיקון כוללת ורחבה היא תפקידה של הממשלה המכהנת, והיא חייבת להתעשת למען כל אזרחי המדינה ולמען הצדק והמוסר. אולם היא מחייבת גם אותנו, הציבור. היא מחייבת הבנה שמדובר בשינוי ארוך טווח, ולא בתרופות פלא שנזקן רב מתועלתן; היא מחייבת הימנעות מפופוליזם ברוח "שהעשירים יחלקו את נכסיהם לאחרים", והסכמה לגישה זהירה שיש בה דגש על צדק חברתי.


המחאה מחייבת את שבירת הברית הלא קדושה בין ימין פוליטי לימין כלכלי, ובין שמאל פוליטי לשמאל כלכלי (חלק מפתרונות הדיור מצוי ביהודה ושומרון ובנגב ובגליל מחד גיסא, ומאידך גיסא שיתוף הפעולה גם עם "שמאלנים" הוא הכרחי להצלחת תיקון חברתי); היא אף צריכה להביא להסכמה לאומית לנגישות הוגנת יותר למשאבי המדינה, בלי לבטל את התמורה המיוחדת לאלה שהעזו וניסו.


יש לבחון מחדש את תרבות הצריכה והבזבוז, התחרותיות והחקיינות (ראו כמה מוציאים חלק מהנאבקים חברתית לשוויון וצדק על ימי ההולדת של ילדיהם); על המחאה העכשווית לצמצם את החמדנות האנושית (עוד לא ראיתי שבעלי הבתים התומכים במאבק הנוכחי גם מורידים את שכר הדירה שהם עצמם גובים - ואולי עושקים - מהשוכרים).


ועוד תפקידים רבים למחאה. ובעיקר - היא מחייבת אמון בכך שכוונת רובנו לטובה, ושלא מדובר בקונפליקט אלא בדילמה.


אם אכן מתפתחת שפה חדשה, ואין מדובר רק באוהלי מחאה ותביעות אלא בהסכמה לאומית רחבה לתנועת תיקון - אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל, שקראו לצדק ומשפט אמיתיים, ועיצבו את פני החברה בצורה צודקת יותר. זה המקום שבו נוכל כולנו להתאחד, ובמקום לחיות בחיים של עימות - להפוך תנועת מחאה לתנועת תיקון    


פורסם ביום א', כ"ט תמוז תשע"א בעיתון 'ישראל היום' 

 

 

בית המדרש