ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מדוע עדיין צמים בתשעה באב?

ע"י: הרב יובל שרלו

סיכום שיעור שהעביר הרב שרלו על שאלת משמעות הצום בימי גאולת ישראל. השיעור עבר את אישור הרב

 


בימים אלו אנו נמצאים בתחיה לאומית עצומה בארץ ישראל. דווקא לאור ההתרוממות הזו עולה השאלה האם אנו עדיין חייבים לצום ולהצטער על החורבן. הדברים קשים לא רק משום שאנו מתקשים לחוש את צער החורבן, אלא משום שיש בה מימד מסוים של כפיות טובה לחסד העצום אשר אנו רואים בעיננו. חלק מתשובה זו ניתן לחפש בימי שיבת ציון הדומים באופן מרשים לימינו אנו.

ימי שיבת ציון


ננסה אפוא לתאר בקצרה את הרקע ההיסטורי לבניית הבית השני. עם ישראל קיבל מנדט מכורש בהצהרתו לבנות את בית המקדש השני. אולם שבי ציון נתקלו במספר בעיות, ראשית, רוב העם לא נענה לקריאה; שנית גם חלק גדול מאלו שנענו היו שייכים למיעוטים בחברה ("עשרה יוחסין עלו עמם מבבל");  שלישית, בארץ התנחלו גויים אשר מרגישים שהם בעלי הבית ומציקים להם; רביעית, כחלק מההצקות הוקפאה הבניה ואישור הבניה בוטל ועוד ועוד. בשנה השנייה לדריוש בשיא ההקפאה מתחילים הנביאים לקרוא לשבי ציון לשוב ולבנות את בית המקדש על אף ההקפאה. חגי מאשים את ישראל בצביעות כאשר אמנם אין היתר מהממלכה, אולם לטענתו חוסר ההתקדמות נובעת דווקא מעצלנות ומחוסר רצון של שבי ציון. כעבור שנתיים, לאחר שהעם נענה לקריאת הנביא ובונה את המקדש מופיע זכריה.


בהקשר זה אנו יוצאים ללמוד את זכריה פרק ז' שם מתואר מצב בו מזה עשרות שנים העם צם בתשעה באב על חורבן הבית הראשון וכעת כאשר בית המקדש השני נבנה מבקש העם להפסיק את הצום. תשובתו של זכריה משתרעת על מספר פרקים מתוכם ננסה לדלות משמעות גם לימינו אנו.

תשובת זכריה


הנחת היסוד של העם היא שהצום מכוון אל הקב"ה ולכן מהרגע שהוא כבר לא 'צריך' את זה ממילא יש לבטל את הצום. אולם טענת הנביא היא שהנחה זו איננה נכונה משום שהצום מכוון ביחס לעם ומטרותיו שונות. לכן, כדי להסביר לעם מדוע טענתם איננה נכונה מתחיל זכריה לספר את ההיסטוריה הנבואית של ממלכת יהודה - מתוך כוונה להסביר מהי בדיוק מטרת הצום.


בימי השלווה של ירושלים דרישת הנביאים לא מתמקדת בעבודה זרה או בהסתמכות על המעצמות אלא עומדת על הצדק החברתי. אנו רואים בדבריו כי המוקד הנבואי במבט לאחור מסתכם בשתי פסוקים המתנגדים לשחיתות ולחוסר צדק. יוצא אפוא, כי התשתית הבסיסית של ירושלים בפרספקטיבה הנבואית היא הצדק החברתי והמשפט. לכן, מבאר הנביא כי הסיבות שהביאו לחורבן הן הבעיות המוסריות וניצול החלשים - תוך אטימת אוזניהם לקריאות הנביא. הסיכום אפוא של הפרק הוא כי כאשר העם לא הקשיב לקב"ה ולקריאותיו הם נענשו, הוגלו והבית נחרב.


בפסקה זו אנו רואים בקצרה את הפרשנות ההיסטוריוסופית של עולם הנבואה. לאמור, ניתן לתאר את המהלך ההיסטורי המנמק את החורבן מתוך מבט צבאי, או ממבט פוליטי וכדומה אך הנבואה שמה את המוקד דווקא על המרקם החברתי-פנימי.

מקדש הבנוי מאבני מוסר וצדק


הנביא ממשיך את ניתוחו ההיסטורי ועובר להתייחסות למצב העכשווי. לאמור, הנביא מאשרר את הניתוח של שבי ציון כי הקב"ה אכן שב ונותן פנים לארץ ולבניה. תיאור זה מפליא באופן מרשים לימינו כאשר אנו רואים זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וילדים משחקים. לכן, מחזק הנביא את ידי בוני המקדש אשר התעלמו מההקפאה ונעתרו לקריאות הנביא על אף הקשיים הפנימיים והחיצוניים.


מהי אפוא השורה התחתונה של הנביא? הסיבות לכשל של הבית הראשון הן השחיתות החברתית - ולכן גם בזמן הבניה יש לתקן את העוולות הללו ולא להתמקד רק בעצים ובאבנים. את המוקד יש לשים על נקודות הכשל בהם נכשלו אבותינו ולהפסיק להתבונן על המקדש כמבנה טכני.


לאור הדברים מצהיר הנביא: כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: לא ברור מה השורה התחתונה בדבריו של זכריה. אולם בפשטות נראה כי הנביא טוען שהחברה שהם בונים עוד לא מספיק חזקה בכדי להחזיק את בית המקדש. אכן, ישנה התעוררות מסוימת ופוטנציאל עצום המבקש להתגשם אולם לא צריך להסתנוור ולחוש כי זה כל הסיפור. ייתכן ותפיסת בוני המקדש הייתה דומה לדור החורבן שסבר כי באבני המקדש שורה קדושה שלא תאפשר את בוא החורבן. לכן דורש הנביא משבי ציון לעמוד במבחן המוסריות. רק כאשר הם יצליחו לתקן את אותן עוולות תשתיתיות שהביאו לחורבן הם יוכלו להגיע לשלב של ביטול הצומות.

בית המקדש השלישי?


אם נשליך את הדברים לחיים שלנו נוכל להבין כי מטרת הצום איננה רק בכי וצער על האבנים שהיו ואינם. אף לא על הצער העצום שהעם חווה במהלך החורבן וההגליה שהסבו נזק רב. צער שכזה נמהל במהלך הדורות עם כל כך הרבה בכי וצער שעם ישראל צבר בגלות - במיוחד לאחר השואה שגמרה לנו את הדמעות. הצום אותו אנו חווים כיום עוסק באותן נקודות שמעלה הנביא. שאלת הגאולה תלויה קודם כל בנושאים הללו האם הצלחנו להילחם בשחיתות ובעוולות המוסריות, האם אנו רגישים לחלש ולנדכא - אלו האבנים האמיתיות של בית המקדש.


התשתית לבניין המקדש מבוססת על התיקון המוסרי אולם לא בזו בלבד אנו מסתפקים. בצום אנו גם כמהים לעולמות שהיו ואינם. קרי, אנו זוכרים את הקשר האינטימי ששרר בין כנסת ישראל והקב"ה בזמן השראת השכינה בבית המקדש. שפת האהבה והזוגיות אשר באה לידי ביטוי במגילת שיר השירים כל כך חסרה לנו בימים אלו. הכרובים המעורים זה בזה מסמלים את הדיאלוג המופלא בין הקב"ה הטרנסנדנטי ובין בני האנוש המוגבלים. ננסה אפוא בתשעה באב לבנות סולם אשר רגליו נטועות ארצה בתיקון מוסרי-חברתי עמוק וראשו מגיעה השמימה בכמיהה עצומה לאהבה אינסופית ובדיאלוג מחודש עם הקב"ה.

 

 

בית המדרש