ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מכתב על התאבדותו של עדי טלמור

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו במכתב לבוגרי הישיבה על סיפור התאבדותו של עדי טלמור ומשמעות היחס התקשורתי אליו


לתלמידי הישיבה, בוגריה וידידיה,


 


בחיים עצמם אני בא לעסוק בימים אלה. אמנם הארץ רוגשת וגועשת בעניינים המרכזיים של תיקון פני החברה, אך סוגיות נוספות מתרחשות בחיינו, ואפשר שיש בהן דבר מה עמוק שאסור שלא להתייחס אליו. השורות הבאות נכתבות מתוך רגישות עצומה וזהירות מרבית. כלל גדול הוא בדברי חכמים "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" ואני מקפיד עליו מאוד. איני דן את עדי טלמור, ואני מאחל לכולנו שלא נגיע למקום שהיה בו ערב מותו. כמי שעוסק בנושאים אלה דבר יום ביומו ופוסק בענייני חיים ומוות - בין בתפקידי כרב שנשאל רבות בתחומים אלה, ובין בתפקידיי בוועדות אתיות שונות - אני מכיר את הסוגיה לפני ולפנים. לא בו אני בא לדון, כי אם בנו - כחברה - בתגובתנו לנטילת הנפש בפועל בשעה שמדובר בחולה הנוטה למות.


 


לכאורה מדובר בעימות בין שתי שפות שאינן יכולות לדבר האחת עם השניה. מן העבר האחד עומדת התפיסה הדתית החד משמעית, בדבר שייכות החיים לא-לוהים. בשל כך, אסור לו לאדם ליטול את נפשו. העמדה ההלכתית הזו מבוארת בדברי מדרש ההלכה, ודברי הרמב"ם אף מבוארים הסנקציות נגד איבוד עצמי לדעת: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים". מן העבר השני עומדת התפיסה האוטונומית, המכירה בזכותו של האדם אפילו ליטול את נפשו, ואינה רואה בכך כל פגם. לעתים אף רואים בעמדה זו את הביטוי ההומניסטי העמוק ביותר.


לא ניתן להכחיש שמעט אמת יש בדבר, אך מדובר בדברים מורכבים הרבה יותר, וזאת משני הצדדים. מצידה של ההלכה אנו מכירים בראש ובראשונה ביחסה הנאדר לחיי אדם, ובקביעה כי פיקוח נפש דוחה את רוב מצוות התורה. ההלכה קובעת אפוא כי למען חיי אדם אף המחויבות כלפי ריבונו של עולם מצמצמת את עצמה, וחלק מהנימוקים הם ברוח "וחי בהם - ולא שימות בהם"; מעבר לכך, מצבי קיצון בהם מותר לאדם ליטול את נפשו בכפו. אותו מדרש הלכה האוסר זאת, מציין שתי דוגמאות מנוגדות: "ואך את דמכם לנפשותיכם להביא את החונק עצמו. יכול כשאול תלמוד לומר "אך"; יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר "אך"; לא זו בלבד, אלא שגם בתורה שבעל פה אנו מכירים מקורות נוספים לעניין זה. כדי להציל מטעות, אני מבקש להדגיש כי אין ולו רמז אחד המתיר להתאבד במצב של פחד מייסורים בפני עצמם, אולם העמדה ההלכתית בדבר הפסקת החיים מורכבת הרבה יותר. לא זו בלבד, אלא שההלכה הכירה במציאות המורכבת של ייסוריו של אדם, במצבים אחרים, והבסיס ההלכתי של חוק החולה הנוטה למות לו הסכימו רבים מגדולי התורה - מכיר בכך.


גם מצידה של ההומאניות והאנושיות אנו למדים על ערכים אחרים לחלוטין, שאפשר שצריכים לגרום לנו להגיב אחרת לחלוטין להתאבדות מכוחם של ייסורים: על ראיית החיים כערך ולא רק כפונקציה, ובשל כך התרחקות קנאית (אם כי לא מוחלטת) מהגדרת מצבי חיים כחיים שאינם ראויים; על ערך החמלה והסולידריות האנושית, שהם חלק מהברית הכרותה בין נזקקים להם ובין המעניקים להם, ואי-ראיית החולה כנטל על משפחתו; על מקומם של הייסורים בחיי האדם, שאף שאין אחד הרוצה בהם, הם חלק ממהלך היצירה של האדם - קשה למנות את מספר היצירות התרבותיות והאומנותיות המלמדות על כך; וכן - על ההיאחזות ההרואית של האדם במהות קיומו, והבנה כי כל עוד נשמה באפו הוא בעל משמעות לעצמו, לסובבים אותו ולעולם. כל אלה הם טיעונים הומאניים לעילא ולעילא.


כאמור, לא את עדי טלמור אני בוחן. ולוואי ולא יגיע איש למקומו, ואין אנו יכולים לדעת את אשר עבר עליו. את עצמנו אני בוחן. אותם חלקים בנו שמימשו את הוראותיו - שותפים למעשה בהפעלת לחץ על חולים סופניים להתאבד, והקיצוניים אף יראו את ההזדקקות לחברה הסובבת אותך כמעשה בלתי מוסרי; הם שותפים בקביעה כי יש להאדיר את החיים רק אם הם טובים ויפים, ומשעה שהכאב מחלחל בעצמנו חובה עלינו לחפש את הדרך להיפטר מחיינו כדי שלא יכאב; הם שותפים בדה-הומניזציה של האנשים הדועכים בתוכנו, ובתרבות הרואה את החיים כשליחות. על אף שמבחינה חיצונית דומה להם כי הם עושים פעולה של כבוד לחברם - הם שותפים בהטלת כתם על הצדדים הקשים והכואבים של החיים, וכמעט מפעילים לחץ על מי שנמצא במצבים אלה ליטול את נפשו. איני יודע מי החליט לשעבד את גלי צה"ל ואמצעי תקשורת אחרים לעמדה זו, ולמצער לא לתת מקום לקולות אחרים - הלכתיים והומניסטיים כאחד, שמבקרים מאוד את התגובה החברתית.


בימים קדומים נהגו לקבור את המתאבד מחוץ לגדר. בפרקטיקה ההלכתית כמעט ואין נוהגים כך עוד, מנימוקים פורמאליים כי אפשר שהמתאבד התחרט על מעשיו בין הביצוע ובין המוות, שנראה שהם מלמדים על ההבנה שאין אנו יכולים לדון אחרים. אולם את עצמנו אנו יכולים לדון. איזה מעשה הירואי היה נעשה לו הוראותיו של המתאבד לא היו מתבצעות, בד בבד עם הכאב על הליכתו. בדרך זו היינו מבטאים הן את היחס העמוק אל החבר שמת, והן את היחס היותר עמוק למשמעות החיים וקיומם. התפקיד שלנו בימים אלו הוא להעמיד מחדש את חייו של האדם במקומו, את הסולידריות, את החסד, את כאב - ובכך לתקן את מה שמעוות בחברתנו ביחס לחיים.

 

 

בית המדרש