ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פריצת הכינוסים החוצה

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו קורא לפתוח בחשיבה כיצד להביא את ההצלחה של הכינוסים כבניין שלם והר עציון לחברה החילונית


מעל שלושת אלפים
נשים בכינוס "בניין שלם"; מעל אלפיים איש בימי העיון במכללת הרצוג שליד
ישיבת הר עציון; מעל אלף איש ביום העיון של רבני צהר; עשרות כינוסים של מאות רבות
של אנשים ונשים, ומאות רבות של כינוסים של עשרות אנשים; השתלמויות רבות; כנסי תשעה
באב; בתי מדרש; הדף היומי, ועוד ועוד - עושר רוחני תורני תרבותי שכזה הוא מנת
חלקנו בשנים האחרונות. אשרינו וטוב לנו. אשרינו שגם אלה דפוסי ה"בילוי"
שלנו; אשרינו שאנו חברה לומדת; אשרינו שאנו מוכנים להשקיע כסף וזמן לעסוק בנושאים
שהם מעבר לשגרת החיים; אשרינו שלא שם חלקנו מיושבי קרנות אלא מיושבי בית המדרש.


ברכת ה"יישר
כוח" לכל העוסקים בימי העיון האלה נועדה לשלוש מטרות. מטרה ראשונה היא חשיבות
הכרת התודה, וההערכה המרובה לכל משרתי הציבור. אין מדובר בגאווה מאוסה, כי אם
בחיזוק ידי המעניקים לציבור את היכולת לחיות חיים ערכיים מעין אלה, ולהעצים את
עולמו הרוחני. אנו היודעים כל כך טוב לבקר ולהבחין, לקטר ולהשמיץ, צריכים לאמץ
יותר את הכרת הטוב שבנו, ואת השמחה על הצדדים הטובים שקיימים בנו. פעמים רבות,
דווקא הגברת הטוב מביאה לתיקון גדול בהרבה מדברים רעים שנאמרים בצליל ביקורת.
המטרה השנייה היא החשיבות שיש בפעילות זו לטובת עם ישראל. יחצני"ם רבים
מפציצים את אמצעי התקשורת בכל אירוע תרבותי, קטן בהרבה, מאלה שתוארו לעיל. לפיכך
נוצרת תדמית כי משמעות המילה "תרבות" מכוונת תמיד לעולם הבידורי, לעולם
השירה והמחול, התיאטרון והסרטים. זו משימה לאומית להרגיל כי כשאנו עוסקים במילה
"תרבות" היא כוללת גם את התרבות הגבוהה. את הכנסים האלה ניתן לראות
כתרבות גבוהה גם בשל העובדה שהם לא רק מעניקים לאדם הנמצא בהם אלא גם תובעים ממנו
להיות אחר, וגם בשל העובדה שהנושאים הנידונים בהם שייכים לרומו של עולם, ולהתקדמות
הרוחנית של האדם. על כן, מוטל עלינו להנכיח את הכינוסים האלה ברשות הרבים
הציבורית, ולראות בכך תרומה נוספת שהציונות הדתית תורמת לדמותה של מדינת ישראל
ולאיכות האנשים שהם אזרחי המדינה ושותפים בעיצובה.


המטרה השלישית של
אותה ברכת "יישר כוח" היא המשכה של המטרה השניה: רוב מוחלט של אותם
הכינוסים פנו לציבור הציוני דתי, הזמינו אותו להשתתף, ועסקו בנושאים המטרידים
אותו, ובעיקר - התאפיינו בטיב השיח הפנימי של העולם הציבורי שלנו. לעתים הדברים
מזכירים את היות החסידה עוף טמא (וזאת רק לצורך הציור), וזאת בשל העובדה שהיא אמנם
עושה חסד, אולם עם בני מינה בלבד. עתה צריכים לשבת טובי המוחות שבנו, בעלי כוחות
היצירה, המעורבים בדעת עם הבריות ומכירים את החברה הישראלית, ולשאול את עצמם כיצד
אנו מביאים את בשורת הכינוסים האלה לכלל הציבור. הציבור הישראלי לא בא לימי עיון
בהם רק לומדים, או שרק רבנים ונשים מלומדות מרצים בהם. האם אף על פי כן נכון לפעול
בדרך בה אנו הולכים, וסוף החברה הישראלית לבוא לימי עיון ? או שמא נכון הוא לאמץ
את תבנית הפסטיבל (דוגמת הפסטיבל "לא בשמיים היא" שהייתי בין מקימיו
לפני שנים רבות, והוא רק אחת האפשרויות הקיימות) ? אולי הגיע העת לשתף פעולה עם
גורמים נוספים, בשיטת ה"שוק החופשי", כפי שעושים מפגשי
"לימוד" שיצאו מלונדון, והבשורה והרעננות שבהם מפיחה רוח עברית חדשה ?
דווקא אנו, המכירים בכך כי תורה ניתנה לעם ישראל כולו ולא לדתיים בלבד, מסוגלים
להעלות שאלות אלו לדיון, ולבחון כיצד פורצים הכינוסים השונים את המעגל הפנימי
שלנו, ומהווים בסיס לרוממות רוח ולקרבת אלוקים לאומה כולה.


המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת עקב

 

 

בית המדרש