ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על המוסר הטבעי

ע"י: הרב יובל שרלו

על רקע השאלה כיצד מתווכחים בויכוח תורני אנו מביאים מאמר קודם של הרב שרלו שנכתב על רקע הפולמוס על ספר תורת המלך, ובו הוא דן הן בשאלות המוסר הטבעי והן בשאלת כיצד מקיימים דיון תורני


שאלת המפגש שבין צו האלוקים ובין המוסר הטבעי היא אחת המשמעתיות ביותר
בשעה שאנו מאמינים כי מוסר טבעי אכן מצוי בעולמו של האדם, וזו אחת ההופעות של צלם
אלוקים שבאדם. אם אינו קיים, אם אינו משמעותי או אם הוא בלתי ניתן להגדרה - אין
משמעות לשאלה, וממילא היא גם אינה מטרידה את עולמו הרוחני של האדם. החפץ להתעלם
מרגישות מוסרית זו, ולטעון בשם ד' כי אין ריבונו של עולם חפץ כלל במוסר האנושי
הטבעי - רשאי כמובן לעשות זאת, ולהתייצב מול כל המקורות הטוענים ההפך. אולם, קשה
לכפור בעצם קיומו של עולם מוסרי באדם, ובעיקר למי שמאמין באמונה שלמה בכך שריבונו
של עולם הוא בורא העולם, וממילא גם בורא את העולם המוסרי הקיים באדם. לא זו בלבד,
אלא שכל מקורותינו מוצפים התמודדות מוסרית בהיקפים שאין כדוגמתם. הבולטת
שבהתמודדות היא מה שאנו למדים מאבותינו הקדושים ומשאר דמויות התנ"ך, ודבריהם
בשעה שעמדו מול צו ריבונו של עולם שנראה בעיניהם לא מוסרי. אף לא אחד מהם שתק.
אברהם אבינו שאל "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"; אבימלך שאל "הגוי
גם צדיק תהרוג"; משה רבינו שאל "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף";
אנו קוראים ביום הכיפורים דברים קשים של נביא ד' - יונה - כלפי א-לוהינו
"היטב חרה לי עד מוות" ובעוד עשרות מקורות במקרא. טיעונים אלה, מכוחה של
התחושה המוסרית באו, ולא זו בלבד, אלא שלעולם לא ענה ריבונו של עולם "שתוק כך
עלתה במחשבה לפני". לכולם ענה ריבונו של עולם, לחלק באר את הנהגתו (יונה), את
חלק דחה (חבקוק, איוב), אולם במקרים רבים מאוד ריבונו של עולם אף שינה את הנהגתו
המקורית (קין, אבימלך, אברהם, משה ועוד הרבה). אדגיש כי בכל המקרים האלה לא עמדה
לדיון השאלה האם לציית לדבר ד' בסופו של דבר. ציווי ריבונו של עולם הוא המחייב
והוא העליון. ברם, דרך המוסר הטבעי נעשה ניסיון להבין את דבר ד', ולשנותו !


כאמור, זו רק הבולטת שבהתמודדות. במקביל לה נכתב לאורך הדורות כל כך הרבה
על הגישור שבין העולם המוסרי של האדם ובין דבר ד'. בין אם מדובר בטעמי מצוות,
ובניסיון ליישב את הסתירה; בין באגדות חז"ל רבות, המדברות אף הן על דיאלוג
בין אלוקים ואדם על שאלת המוסר; גם דברים קשים נאמרו בסוגיה זו, בדברי דניאל חייטא
על הממזרות; ואפילו בפסיקה - אותם פסקים המבוססים על "דרכיה דרכי נעם";
אותם פסקים המבוססים על כבוד הבריות, על מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל
שם שמיים בפרהסיא, אותם פסקים המבוססים על נימוקים פורמאליים אולם מבין השורות
נראית התביעה המוסרית הבסיסית ועוד ועוד. כל אלה הם עולם ומלואו בדרכה של תורה
ובדרכה של היהדות, והם נר לרגליהם של תלמידי חכמים, פוסקי הלכה, בעלי אגדה ודורשי
מחשבה לאורך הדורות כולם. גם פסיקות הנראות טכניות בלבד, כגון "דרכי
שלום" ו"משום איבה" עשויות להתבאר כטענות עקרוניות.


אף הכהן הגדול מאחיו, מורנו הרב קוק זכר צדיק לברכה, כתב על כך בהיקפים
רבים: בין בשעה שהספיד את חותנו הראשון האדר"ת באדר היקר; בין במה שכתב
בפנקסיו "אסור לה ליראת שמיים שתהא דוחקת את המוסר הטבעי"; ובעיקר -
בתביעה שהציב בספרו "לנבוכי הדור": "אבל כדי להניח מקום אל דרישת
הצדק והיושר שנוכל לזכות על ידה את כל בני עמנו לשוב בתשובה שלמה לתורת השם ית'
ושלימות שמירת ברית ד' אשר עמנו, עלינו לסקל את דרך הדרישה הטבעית מכל אבני הנגף
שיכולות להימצא באופן הציורים של היושר הטבעי עם הסכמת דרכי התורה. והוא על ידי מה
שנבאר יפה את המושגים שנראים כסותרים את חוקי המוסר הטבעיים מפני הבנה בלתי שלמה
בתורה, כמו שהשתדלו הראשונים ז"ל להתאים דרישת הפילוסופיא אל התורה בכל
האפשר...".


אין מדובר חס ושלום בהתאמת התורה לעקרונות המוסר, ואין מדובר חס ושלום
בהתעלמות התורה מעקרונות המוסר. דומה כי התיאור המדויק ביותר מצוי בדברי המדרש על
מתן הלוחות, בו נאמר כי ריבונו של עולם אחז בשני טפחים של הלוחות מלמעלה, משה
רבינו בשני טפחים מלמטה, ובתווך היו שני טפחים. סוגיה זו שייכת לאותו אמצע, לאותו
חלל מופלא, בו מתרחשת התורה שבעל פה. לעולם נזכיר לעצמנו כי ריבונו של עולם הוא
הלמעלה, ומראשית ועד אחרית אנו מברכים " אשר קדשנו במצוותיו וציוונו !".
אולם בשעה שאנו עוסקים בשאלה מה בדיוק ציוונו אנו נמצאים בחלל שני הטפחים שבאמצע,
ומביאים אליו גם את עולמנו המחשבתי, המוסרי והאתי. קשה למצוא נושא יותר משמעותי
לעולמו של התלמיד החכם, המאמין באמונה שלמה דבר ד', מחפש את הופעתו בכל מקום,
ומבקש לקיים בעולמו את תורת אמת.


הספר תורת המלך הוא אך קטע קטן משאלה זו. בשבת פרשת כי תצא דרשתי בבית
הכנסת באלון שבות על שבע קריאות אפשריות של היחס בין המוסר הטבעי ובין התורה, לאור
פרשת כי תצא. לא עסקתי כלל בפרשת עמלק, ולא היחס לגוי עמד בכלל במרכז, אלא בפרשיות
אחרות: אשת יפת תואר ובן סורר ומורה, ממזר, אונס ומפתה ומוציא שם רע, ועוד ועוד.
במוקד דבריי עמדה שאלת האידיאל ולא שאלת עולמנו הנוכחי. ביקשתי להעלות את השאלה
למה אנחנו מצפים ומייחלים: האמנם אנו מייחלים לכך שעונשו של האונס יהיה לשלם
חמישים כסף ולשאת את הנאנסת כל ימיו ? האמנם אנו חולמים על הריגת מחללי שבת במדינת
התורה האידיאלית ? אני מבקש להדגיש שוב כי לו היה ברור לנו כי זה רצון ד' כפי
שמופיע בתורתו - התשובה שלי לפחות הייתה כן חד משמעי. אולם בבית הכנסת ריחפו דמותם
של תנאים (רבי עקיבא שאמר שלו הוא היה יושב בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם)
ואמוראים, ראשונים ואחרונים, שהתמודדו בדרכים שונות עם שאלה זו, הנוגעת לחלומות
ולא ליישום.


באופן אישי, נושאים אלה מעסיקים אותי שנים רבות, ודומני כי יותר מאשר כל
התחומים האחרים בעולמה של תורה. מכיוונים רבים כתבתי על כך: על יסוד העקידה
בימינו, על השאלה "האם התנ"ך היה" ומה מקום העקרונות המוסריים של
התנ"ך בימינו; על מוסר המלחמה בסדרה של מאמרים; על האתיקה של טיפולי הפריה
בסדרת מאמרים, ובעוד עניינים רבים אחרים. בעשותי כך אני מנסה לכוון עצמי לדרכו של
אברהם אבינו "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט", ולציווי של משה רבינו
"ועשית הישר והטוב", וכאמור - למסורת עתיקת יומין של התמודדות מתמדת
באותו מרחב שבין שני הטפחים.


בקוראי את המאמר של הרב יפרח על התגובות הרבניות לתורת המלך חשבתי שאמצא
חברותא נוספת. ניתוחו כי תורת המלך פגע כחץ בתפיסות המוסריות התורניות המוצגות
לעיל ומציב תפיסה אחרת של תורה הוא ניתוח מדויק, והוא שיכול היה להעצים את הברכה
הגדולה שנובעת מהמחלוקת. חשבתי שאקרא על הדרכים בהן הוא מציע להתמודד עם כלל
השאלות המנגידות את המוסר שאנו חיים לאורו היום עם מצוות התורה, ולא רק ביחס לגוי.
שמחתי שיכתוב על חזונו המוסרי ביחס להריגת מחלל שבת, או ביחס לאונס ומפתה, או ביחס
למצוות רבות אחרות. לעולם מתברך אדם דווקא מאלה שאינם חושבים כמוהו, ומציבים אתגר
מחשבתי, תורני, מוסרי. גם הוא היה מתברך מסתירת הראיות שבספר תורת המלך, וגם הוא
היה למד על משקל נימוקים אחרים כבדי משקל למחיקת ספר זה מהעולם התורני.


אלא שמחלוקת כזו לא תתקיים לצערי. היא לא תתברר
בשל העובדה שעשר פעמים (!) במאמר קצר אחד מחרף הרב יפרח את הרבנים
ה"ליברליים" וקובע כי עמדתם מכוונת אך ורק למצוא חן בעיני קוראי הארץ.
העולם התורני נחלק לדברי הרב יפרח לשתי קבוצות: זו שהוא מייצג אותה, שכולה נאמנות
לתורה ורצון לעשות את דבר ד', והקבוצה השניה שהוא חולק עליה, שכלל אינה תורנית או
עוסקת בדבר ד', ואין היא עוסקת בשקלא וטריא תורניים, אלא בעלת מטרה בלעדית היא
לרצות את השמאל. בדרך זו כלל לא צריך לחפש את דבר ד' המופיע בתוך המוסר הטבעי,
וכלל לא צריך להתייחס לסוגיה עצמה. יש דרך הרבה יותר פשוטה: פשוט להעניק לעצמך את
טוהר הכוונות ואת יראת השמיים, לומר על החולק עליך כי בניגוד לך הצדיק הוא אינו
כזה, ובכך לחתום את הדיון שעוד לא נפתח. חבל, כי כאמור זו שאלת היסוד העמוקה ביותר
הקיימת בתוכנו, אלא שלא ניתן לדון בה כאשר נקבעת בה עמדה אנטי-מוסרית המשייכת את
הצדקות לך ואת החנופה לאחר.


פורסם בעבר ב'מקור ראשון' 


 


 


 

 

 

בית המדרש