ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הדיבר ה-11: בית המדרש לטוקבקים

ע"י: הרב יובל שרלו

מאמר זה הועלה באתר בית אביחי ועוסק בשאלת השימוש בטוקבקים באינטרנט ותרבות השיח באינטרנט


ית
המדרש המודרני יכול היה להתברך בתופעת הטוקבקים. על כל מאמר אפשר היה
לפתוח דיון ערכי ומעמיק, שבו קוראים זה את דבריו של זה, מגיבים, חולקים,
מצטרפים, מדגישים נקודות אחרות ועוד. בבית המדרש הזה לא היתה בלעדיות למי
שזכה להימנות על כותבי המאמרים, וכל אחד יכול היה לבטא את ייחודו ואת
דעותיו. כל כך כואב אפוא שהטוקבקים נהפכו לאחד המקומות הרעים והמגונים
המתקיימים בחברה.


במציאות
הנוכחית, הטוקבקים מנקזים לתוכם את כל החוליים האפשריים. הם נותנים ביטוי
לאלימות מילולית, להתחזות שקרית, להטחת האשמות ומלות גנאי, לעיוות עמדות,
לניצול ובעיקר להלבנת פנים במובן המכוער ביותר של המונח. בשעה שאנו קוראים
את דברי הנביא ירמיהו  בבית הכנסת בתשעה באב - "מִי יִתְּנֵנִי
בַמִּדְבָּר מְלוֹן ארְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם
כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים.  וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם
קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל
רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ד'. אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ
וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ
רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ
לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ..."
- קשה שלא לחשוב מה היה אומר ירמיהו בעת הזו, וכיצד היה מתאר את שמתחולל בתרבות הכתיבה ואת היחס לזולת במערכת הזאת.



מה
קורה לנו במערכת זו? ראשית, מתברר כי הבושה היא אחד הכלים המשמעותיים
בעיצוב דמותו של אדם. בשעה שאדם מזדהה ונוטל אחריות על דבריו - הוא מגיב
באופן מסוים; אולם בשעה שהוא אנונימי, ואין הוא עומד לביקורת - הוא חש כי
הוא יכול להשתלח באחרים, ואין דין ואין דיין. מקלט האנונימיות מאפשר לכל
הרע הקיים באדם לפרוץ החוצה, כמו לבה רותחת הפורצת דרך קרום כדור הארץ. זהו
הר הגעש הווירטואלי, השוטף בלהבות אש ובענן אבק ואפר את כל הניצב בדרכו.
אם נוסיף לכך את חוסר הפתיחות לעמדות אחרות, את האלימות המילולית והפיזית
השוררת ברחובות, את הרצון להשפיל בכל מחיר, ואת כוחות ההרס הקיימים במין
האנושי, אנו רוקחים למעשה מרקחת ארסית ורעילה, המשתלטת על אותו בית מדרש
פוטנציאלי.



רקמת החיים קודמת לחילוקי הדעות
ומה היה יכול להיות אחרת? אפשר שחרדת קודש היתה מלווה את השימוש
בכלי הזה, כדי שלא להרוס ולא לקלקל את הפוטנציאל העצום שיש בו; אפשר
שהזהירות בכבוד האדם האחר, אף אם חולקים עליו בחריפות, היתה מביאה להתבטאות
עניינית ועוצמתית, רגישה וחדה, זהירה אך נוקבת, ואז היינו מתברכים
מהמחלוקת ולא מתקללים ממנה; אפשר שכבוד חברנו היה חביב עלינו ככבודנו שלנו,
ומכוח כבוד זה היתה התייחסות עניינית לדעות השונות; ואפילו אפשר שהשפה
תהיה שפת יוקרה ולא שפת ביבים, ותבטא את צלם אלוקים שבאדם ואת כוח הדיבור
שלו, ולא תפגע ותהרוס.


ועדיין
אפשר. בראש ובראשונה עלינו לקבל על עצמנו שלא להתחזות ולא להשתלח, שלא
לטשטש ולא לפגוע, שלא להימנע אך להיזהר; לאחר מכן לעודד את בעלי האתרים
למצוא מנגנון שיאפשר התגוננות מסוימת מפני פגעי המקלדת; להילחם על תרבות
הדיבור על ידי הימנעות מקריאה ומתגובה למי שלא כתב כראוי; לעשות כל דבר
אפשרי כדי להשיב לנו את היחס הנכון אל המחלוקת - כמקור לא אכזב לריבוי
דעות, וכמקום שבו באה לידי ביטוי רקמת החיים המשותפת הקודמת לכל חילוקי
הדעות. כולנו בני אדם, וראויים ליחס של כבוד.

 

 

בית המדרש