ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עקרונות הלכתיים לשאלת שירת חיילות בצבא

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מסביר מהם עקרונות ההלכה בשאלת שירת נשים בצבא ואיך חייל דתי צריך להתנהג באירוע כזה

 


לממשיכי דרכה של הישיבה ותלמידיה וידידיה


 


הסערה המתחוללת סביב יציאת חיילים מטקסים בהם שרה חיילת מהווה הזדמנות גדולה לבירור דרכה של תורה. איני יודע את הפרטים על המקרה הספציפי בבה"ד 1, וכדרכי איני מתייחס למקרה אלא לעיקרון. אני מתרשם כי מדובר גם בכשל פיקודי של הצבא, שלא התמודד כראוי עם האתגר שהזדמן לו, ונמצאנו מפסידים קצינים מצוינים ומעוררים מתחים כבדים לחינם. אולם בהתרשמותי אני עוסק, כי אם בשאלה ההלכתית והראיה התורנית של מקרים אלו, ויש להפוך אותם להזדמנות גדולה לבירור דרכנו:


 


  • א. הדברים שאני כותב יוצאים מנקודת הנחה הלכתית שאסור לשמוע קול אישה שרה. אני מבקש להדגיש כי ביסוד ההלכה היא מכוונת נגד הגברים ולא נגד הנשים, לאמור: על הגברים הוטל שלא ליהנות מנשים, וחלק מההנאה האסורה היא איסור שמיעת קול אישה.זו אינה הלכה המצמצמת את זכותן של נשים, כי אם הלכה המטילה חובות על הגברים. ניתן למצוא גם צדדי היתר בנושא זה, לאור היתרם של בעלי התוספות בשאלה שימוש בנשים, לאור פסיקות הקיימות שאיסור זה קיים רק בדברים שבקדושה וכדו', ואלו דברים שניתן לצרף אותם לקולא. אולם העמדה הבסיסית בהלכה היא שהדבר אסור, ועולם הגברים נתבע להפסיד את היופי הזה. אל תירתעו מדברי הבוז והלעג שמופנים כלפי עמדה זו מכיוון העולם החילוני, אלא התחזקו בקדושה ובטהרה.

  • ב. שאלות ציבוריות צריכות להיענות מתוך מבט ציבורי. זו דרכה של ההלכה, שאין היא עוסקת בעולמו של היחיד בלבד, אלא גם בשאלות רחבות הנוגעות לציבור כולו. בסוג כזה של שאלות איני חושב שנכון כלל להתחיל את השאלה בהתנהגותו של החייל הבודד, כי אם בשאלה רחבה וכללית, וממנה לגזור את ההתנהגות האישית. השאלה העומדת על הפרק היא כלל הצבא, לאמור: כיצד אנו סוברים שעל כלל הצבא לנהוג בשאלה זו, ומתוך כך אנו נגזור את התנהגותנו האישית. זו דרכם המיוחדת של גדולי רבנינו עם הקמת המדינה, והם שלימדונו לדון בשאלה מנקודת המבט הציבורית, כי אנו עוסקים בכלל ישראל ולא בנו עצמנו בלבד.

  • ג. הבה נשאל את השאלה הציבורית: האמנם הצבא חייב לאפשר לכל אחד לנהוג בצבא לפי עקרונותיו הדתיים, להישמע לרב האישי שהוא למד בישיבתו, ולהעניק לכל אחד את האפשרות המקסימאלית לפעול על פי רוחו ודרכו. התשובה ההלכתית היא שזה נושא מורכב מאוד. מחד גיסא, אין כל ספק כי השרות הצבאי חייב לאפשר לחייל לשמור את המצוות ואת אמונתו. לו זה לא היה כך - לא היינו משרתים בצבא ! אולם מכאן ועד קביעה כי כל פסיקה של רבו של החייל מחייבת את הצבא - הדבר אינו נכון מבחינה הלכתית, והדבר אינו נכון מבחינה מעשית. מבחינה מעשית בלתי אפשרי לנהוג כך: אי אפשר לספק לכל אחד את ההכשר שלו; אי אפשר שכל אחד יציית לפקודות לפי מה שהרב שלו הורה לו לעשות; אי אפשר לאפשר טבילה בכל יום לפני שחרית לפני מי שסובר שחובה לעשות זאת, ואי אפשר לקבוע את הלו''ז לאור פסיקות שונות בנוגע למסדר בוקר לפני התפילה או לקבוע נורמות אישיות בתחום בנות בצבא וכן הלאה. זה אינו צבא אלא אנרכיה. מעבר לכך, הצבא הוא קהילה, ולקהילה צריך שיהיה רב אחד. הטיעון האחרון אינו רק טיעון פראקטי, אלא גם טיעון מהותי. הצבא הוא ציבור, ויש לנהוג בציבור כבציבור. אני חושב אפוא כי על הצבא מוטלת מחויבות מלאה, גם על פי פקודותיו, לאפשר קיום מצוות מלא בצבא, ומאידך גיסא מוטל על הצבא להיזהר גם שלא להפוך את עצמו לחצרות חצרות.

  • ד. כל זה היה נכון גם לו הצבא היה מורכב מאנשים הנאמנים למצוות בלבד. אולם הצבא אינו מורכב רק מהם, אלא מכל עם ישראל, וגם מבני דתות אחרות. לפיכך, המדיניות הפסיקתית הקהילתית של הצבא צריכה להתחשב גם בכך. ישנה חשיבות עצומה להיות הצבא יהודי, נוהג על פי ההלכה בהתנהגות המערכתית שלו, ומהווה חלק ממימוש המדינה היהודית הדמוקראטית. אנחנו חייבים אפוא להקפיד על כך, ובמקומות שהדבר אינו נעשה - להיאבק על כך. אני מכיר את זה גם במישור האישי, ובהיותי מ''מ טנקים בסיני היה אירוע שסרבתי לעשות פעילות מסוימת בשבת בשל היותה סותרת את ההלכה באופן חזיתי. בהיותי מ"פ במילואים התעמתתי קשות עם מפקד האוגדה שהקפיץ אותנו לתרגול בשבת. אולם הדבר מחייב גם אותנו: הרוצה שהציבור כולו ינהג על פי ההלכה חייב ללכת לאור קווי המינימום של ההלכה מבחינה ציבורית. בחיים האישיים שלו ראוי שהוא יקפיד ויחמיר (על אותם דברים שיש להקפיד ולהחמיר בהם), אולם עמדתו הציבורית צריכה להיות קו הלכתי בסיסי - בשום אופן לא פחות מכך, אך גם לא יותר מכך. הדבר נכון ביחס לכל פקודות ה''שילוב הראוי'' (בנות בצבא), שאף שמלכתחילה בוודאי שהייתי מעדיף אחרת - אלו הקווים שיש לנהוג בהם. אני מבקש להדגיש כי הסיבה לכך אינה בשום פנים ואופן חיפוש קולות, אלא להפך: היא האחריות לקיומו של צבא יהודי. אם לא נפעל בדרך זו לא יהיה אפשר לשרת ביחד - המשמעות הזו שהדתיים ייכנסו לגיטאות (כגון הנח''ל החרדי), והצבא כולו יהיה פחות יהודי ופחות הלכתי.

  • ה. כדי להסיר ספק אני חושב שזכותו של חייל לשרת בנח''ל החרדי, אולם זו לא הדרך שאני מאמין בה. אני מאמין בשרות של כולם באותו צבא, בהתנגדות ל''הפרדת הקהילות'', בצבא הנוהג כצבא יהודי בכל מכלול דרכיו, ומבין שעלינו גם להיזהר שלא ללכת רחוק יותר ממה שהוא הבסיס בתביעותינו ביחס למציאות בצבא. כל זה מתוך האחריות לכלל ישראל, ואי ראיית ההלכה כמחייבת את הדתיים בלבד.

  • ו. לא זו בלבד, אלא שכדי לקיים צבא אחד, בו מתחשבים בכולם, ומבינים שיש דברים שחשובים גם לצד השני, צריך להשתמש במידה, ואני מדגיש במידה, גם בכלים הלכתיים שונים. שירת בטקסים היא חלק בלתי נפרד מהתרבות החילונית במדינת ישראל, ובמסגרת זו גם שירת נשים. אפשר שאין אנו אוהבים זאת, אולם השפה שחלק מאתנו מאמץ ("הם עושים זאת דווקא כדי לדפוק את הדתיים") היא בראש ובראשונה לא נכונה, והיא גם מסוכנת מאוד מאוד, לחברה כולה ולנו עצמנו, כשאנו מטפחים את הקרע "הם" "אנחנו", ומזלזלים ברצון הכן והאמיתי של רוב החיילים לקיים את תרבותם. אני לא בטוח שזה המינוח הנכון, אולם יש גם "מנהגים תרבותיים חילוניים" שאין לנו כל זכות לזלזל בהם או לסבור שאנו יכולים לרמוס אותם בתביעותינו.

  • ז. במקרה שלנו יש כל כך הרבה בסיסים בהלכה (אני מדגיש שבהלכה, ולא במקורות חיצוניים לה) לנהוג אחרת. אפשר להתבסס על עמדות הפוסקים בנושאי קול באישה במעמדים שאינם אמירת דברים שבקדושה, אולם לא לזה אני מתכוון. אני מתכוון לסוגיות שלמדנו בשנה שעברה בישיבה - ''הנאה הבאה לו לאדם בכל כורחו'' - המתירה מלכתחילה (אני מדגיש כי אין מדובר רק בפטור, אלא בהיתר) להיכנס למצבים מסוים, אם אין ברירה אחרת. האחדות בטקסים צבאיים בצבא היא דבר כל כך חיוני, והיא מוגדרת בצורה הוודאית של "ליכא דרכא אחרינא" ! זו פסיקה שצריכה להיעשות על ידי תלמידי חכמים, ולא ככלי פשוט ומיידי, אולם היא קיימת, ומי שרוצה ללכת על פי ההלכה חייב להשתמש בהלכה כשהוא קובע את דרכו. אינני מבין כיצד מתעלמים מהלכות אלו !

  • ח. לפני שנים רבות נשלחתי על ידי ישיבות ההסדר לקבלת פרס ישראל בשמם, כמלווה של הרב גולדוויכט זצ''ל. התעוררה סערה גדולה סביב העובדה שבטקס אמורה להיות זמרת. הלכתי למו''ר הרב עמיטל זצ''ל בשאלה מה לעשות והאם ללכת, והוא אמר לי שבוודאי עלי ללכת. הבסיס ההלכתי שהוא הביא בדבריו היה ענף של הסוגיה הזו, המופיע בסוף פרק שלישי בבבא בתרא (נז ע''ב), והוא הגדיר את המצב באופן חד משמעי כ''ליכא דרכא אחרינא''. הוא ראה בזה פגיעה חמורה בציבור. זו פסיקה של גדול ישראל !

  • ט. כאמור, אינני רוצה להיכנס כרגע למקרה הפרטי ולפסוק בו. הסיבה לכך נובעת מהדרך שבה מצוטטים היום פסקי הלכה, בצורה שערורייתית וללא בקשת אמת, ועל כן איני רוצה שדבריי ייהפכו לכותרות, או לכלי שרת בידי מבקשי רעת ההלכה, והם מיועדים רק למי שיקרא את כל מה שכתבתי, ואת העיקרון ההלכתי שאני מבאר. כפי שהקדמתי החלטתי בסופו של דבר לפרסם ולפרוס את עקרונות השיטה. לאור הדברים שכתבתי תוכלו לדעת מה עמדתי בשאלה ששאלת.

  • י. מעבר לכך אני חוזר ואומר, עמדתי היא שהרב הצבאי חייב להיות הפוסק של הצבא, והוא חייב לפסוק לאור העיקרון של קווי הבסיס של פסיקה קהילתית, ובאופן אישי חיילים יכולים להחמיר על עצמם, אולם לא בדברים שהם פוגעים בקהילה, מנוגדים לה, והורסים את רקמת החיים בצבא. כמי שלמדו כמה שנים בישיבה אתם יכולים להבין את התשובה על כל מרכיביה. אני סובר אפוא שעליכם להיאבק על זכותכם ועל חובתכם שלא להיות נוכחים בערבי תרבות והווי המבוססים על שירת נשים. במקביל, כאשר מדובר בטקס צבאי של היחידה כולה - אין דבר נכון יותר מבחינה הלכתית להיות שם, עם כולם. זו צריכה להיות גם עמדת הצבא ועמדת הרבנות הצבאית לכתחילה.

  • יא. כל זה לא פוטר אותכם מלהיות יותר צדיקים, יותר שומרי הלכה, יותר לומדי בתורה, יותר משקיענים באימונים, יותר צנועים ויותר זהירים בכבוד הבריות. להפך, דווקא מי שסובר כי בנושאים הציבוריים יש ללכת בקו המינימום בחברה הכללית חייב לקבל על עצמו, בעולמו הפנימי שלו, נאמנות ודביקות גדולה יותר בריבונו של עולם. אני מקווה כי תצאו מהשרות הצבאי שלכם בסדיר ובמילואים גם יראי שמיים יותר גדולים, וכמי שעומדים בניסיונות אמיתיים בצורה בונה, ובד בבד כמי שמבינים הרבה יותר עניינים הקשורים בפסיקה ציבורית ובאחריות לכלל ישראל.


כל טוב


ובהצלחה

 

 

בית המדרש