ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ראשית חכמת הקודש ומשנת הציונות הדתית - השורשים הרעיוניים למשנה הקיומית של המזרחי ושל הרב קוק

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מבאר את משנת הרב קוק אל מול משנת הציונות הדתית, על הדומה והשונה ביניהם. המאמר פורסם בספר החמ"ד


מבוא[1]


משנתה
של הציונות הדתית ומשנת הרב קוק דומות מאוד האחת לשניה. העובדה ההיסטורית כי שתי
המשניות חברו האחת לשניה, ומאז שנות השישים של המאה העשרים למניינם ישנה השראה
גדולה מאוד של משנת הרב קוק על משנת הציונות הדתית הקלאסית, אך מעצימה את העובדה
כי רבים רואים ברב אברהם יצחק קוק זכר צדיק לברכה את גרעין היסוד הרעיוני של
הציונות הדתית. ברם, לא זו בלבד שהדברים אינם נכונים מבחינה היסטורית, וכידוע לא
הרב קוק זצ"ל הקים את ה'מזרחי' ולמעשה בנושאים עקרוניים הוא אף התנגד לה,
הדברים גם אינם נכונים מבחינה רוחנית ופילוסופית. מאמרים שונים נכתבו על כך: חלקם
עסק בהיבטים ההיסטוריים של הסוגיה, וביחסן השונה של השתיים לתנועה הציונית ולפנומן
החילוני, וחלקם עסק בהיבטים נוספים של ההבדלים ביניהם.


מאמר
זה מצטרף לסדרת המאמרים האלה, והוא יתמקד בשאלת השורש הרוחני של שתי הפילוסופיות
הרעיוניות. בבסיסו עומד הטיעון כי משנת הציונות הדתית אינה מצטמצמת לשאלת היחס
לתנועה הציונית בלבד, ואין מדובר במשנה רוחנית המקיפה חלק קטן של העולם האנושי בלבד.
ה'מזרחי' אומנם הוקם כסיעה בהסתדרות הציונית והתכוון לפעול במישור המצומצם של מנדט
זה, אולם מסיבות שונות שאלת היחס למדינת ישראל ולציונות הפכה לפרק אחד בלבד במשנתו
הקיומית. מדובר בתפיסת עולם כוללת הנוגעת לכל תחומי החיי והמאפיינת דמות מלאה של
אדם מאמין[2].


שתי
מטרות עומדות בבסיסו של המאמר: הראשונה היא ההפרדה וההבחנה בין שתי התפיסות
הרוחניות. אטען במאמר כי על אף הדמיון החיצוני שבין שתיהן, הן יונקות ממקום אחר
לחלוטין, ועל כן יצרו דמויות טיפולוגיות שונות. בשל כך, כמעט בכל תחומי החיים
קיימת מחלוקת מהותית בין שתיהן. עובדה זו תבאר גם מפני מה נוצרו דפוסי חיים
יסודיים המבחינים בין שני מרכיבים של כל אלה הקרויים היום 'ציונות דתית'. ניתוח
רוחני זה ישחרר את שתי התפיסות מלפיתה הדדית, ויאפשר לשתי המשניות לשוב למקוריותן
במלוא העוצמה. הוא גם יאפשר למבקשי דרך לבחור בין שתי אפשרויות בלי לטשטש את
ההבדלים שבין השתיים. המטרה השנייה של המאמר היא להבין את המשמעות העמוקה של הקשר
שנוצר בין שתי התנועות, ולעמוד על הרווח הגדול של האינטגרציה ביניהן, כאשר תרומת
כל אחת מהן אינה מטושטשת, לגיבוש תפיסת חיים ציונית דתית.


קשה
מאוד כמובן לדבר על הציונות הדתית הקלאסית כגוף אחד. גם מבחינה ארגונית וגם מבחינה
רעיונית היא מורכבת מתתי זרמים רבים. מדובר בשילוב של המזרחי, הפועל המזרחי, תורה
ועבודה, יסודות מ'תורה עם דרך ארץ' ועוד ועוד. אף על פי כן, ניתן לאפיין את דמותה
מבחינה רוחנית פילוסופית, או לפחות להתייחס כך לזרם המרכזי שבה. דברים דומים ניתן
לומר על משנת הרב קוק. כחסידות בשעתה, אנו מוצאים בדור השלישי והרביעי למשנת הרב
אברהם יצחק קוק זצ"ל חצרות רבות הטוענות כי הן הפרשנויות המובהקות והבלעדיות
למשנתו, והגיוון בהולכים בדרכו הוא רב. ברם, גם כאן, ניתן לדבר על זרם מרכזי העולה
ממשנתו של הרב קוק עצמו.


 


ב


משנתה
הרוחנית של הציונות הדתית


לפני
שנים רבות טען ד"ר יוסף בורג ז"ל כי הציונות הדתית מתאפיינת במקף המחבר.
ואכן, גם בתיאור המוסדי של הציונות הדתית וגם בתיאור המהותי אנו מוצאים את הכפילות
הזו: תורה ועבודה, ציונות דתית, ישיבות הסדר, הקיבוץ הדתי, חינוך ממלכתי דתי,
מפלגה דתית לאומית וכדומה. הביטויים השגורים מורכבים מצמד מילים המחובר במקף. 


לשון
זו מבטאת דבר מה עמוק בהרבה. מדובר בעמידה על שתי רגליים עצמאיות. רגל אחת היא
הרגל המכונה בדרך כלל במונח 'תורה', והיא מייצגת את עולמה המיוחד של התורה שמקורה
במעמד הר סיני שם ניתנו התורה שבכתב ושבעל פה כאחד. המאפיין העיקרי של תחום זה הוא
שלולא ניתנה התורה ולולא ייחודו של עם ישראל לא היינו נוהגים בהם. מצוות רבות
נובעות מתחום זה: לימוד תורה, תפילין, כשרות וכדומה - הוראות אלה לא היו קיימות
בעולם אילולא ניתנה התורה. הרגל השניה היא המכונה בדרך כלל במונח 'דרך ארץ' או 'עבודה'
בהקשר של 'תורה ועבודה'. היא מייצגת את תחומי העיסוק בהם שותף העולם כולו. על אף
שהתורה מצווה ציווים רבים המתייחסים אל העולם הטבעי והאנושי, ביסודו של דבר מקור
העיסוק בתחומים אלה אינו התורה. גם לו לא הייתה ניתנת התורה היינו עוסקים בתחומים
אלה: מקימים מדינה, הולכים לצבא, מתפרנסים, מקיימים יחסי אישות, שותפים בתרבות
האנושית, עוסקים בספורט וכיוצא באלה.


המקף
מלמד כי מדובר בשני תחומים עצמאיים, שלכל אחד מהם יש קיום משלו, והם מתקיימים
בעולמו של איש הציונות הדתית. הוא חש עצמו אזרח בשני העולמות, ולעתים אף כגשר
שביניהן. הוא שותף לציבור החילוני בשרות הצבאי, בלימודי המדע, בהנהגת המדינה,
בעולם העסקי וביצירה התרבותית, והוא שותף לעולם החרדי בקיום מצוות ד', בהתכנסות
למניין ובחתירה לתיקון עולם במלכות ש-די. איש הציונות הדתית הקלאסי אינו סובל
מפיצול אישיות. להפך, שני העולמות חיים בתוכו בשלום ובשלווה. הוא שלם עם שניהם
וקשור בשניהם. בספרייתו שוכנים זה בצד זה ספרי קודש וספרי חול כאחד; הוא משתתף
בשיעור הדף היומי ובד בבד הולך להופעות תרבותיות: הצגות, קולנוע וכדומה; ילדיו
לומדים בישיבת הסדר ובד בבד הוא מצפה מהם לסיים את לימודיהם ביום מן הימים ולרכוש
השכלה אקדמית ומקצוע; מזונו כשר, ובד בבד הוא מבקש לטעום ממנעמי העולם; הוא חי
ברווחה כלכלית יחסית אך מקצה אחוז חריג מממונו לתלמוד תורה תורני לילדיו ולעתים לו
עצמו; בנותיו ובניו לומדים באוניברסיטה, ובד בבד במדרשות לבנות ובבתי המדרש, וכן
הלאה.


 


מה
שורשה של אידיאולוגיה זו? כיצד ניתן לעגן בתורה עמדה רוחנית כזו? כיצד ניתן לשלול
את הביקורת הטוענת כי למעשה מדובר בטכסיס חדש של אותו אשמאי זקן, הוא היצר הרע,
העוטף עצמו באידיאולוגיה של תורה ועבודה? תשובה לשאלה זו תלויה כמובן בנקודת המבט
של המשיב. בעלי תורת הנפש יטענו, לדוגמה, כי המקור לכפילות זו הוא אנושי, ואנו
מוצאים עמדות כאלה בכל העולם האנושי, ובעיקר בעולם הדתי. הם יקבילו את הציונות
הדתית לפרשנות הפרוטסטנטית של הנצרות, וימצאו את מקבילותיה בכיוונים רבים;
סוציולוגים יבארו את מקור הכפילות בנסיבות המיוחדות של התנועה הציונית; אומנים
יתלו את אימוץ משנה זו בשאיפה המתמדת של הבריות לתסיסה ולקונפליקט פנימיים. 


ברם,
השאלה בה אנו דנים היא האם לעמדה זו שורשים בעולמה של היהדות. האם ניתן לראות בה
את מימושה של תורת א-להים בצורה הראויה ביותר? שאלה זו היא גם שאלה אינפורמטיבית והיא
מובילה לחיפוש אחר מקורות תורניים, אולם טמון בה הרבה יותר מכך. התדמית הבסיסית של
המקף היא תדמית של בינוניות. 'מזרחוניקיות' נתפסת כסוג מסוים של ויתור, פשרה, השלמה
עם נחיתות, כתפיסה שלא ניתן לנסח אותה כשפה של 'לכתחילה'. הציונות הדתית נראית
בעיני המתבוננים בה מבחוץ כמי שמבקשת ליהנות מכל העולמות, ובשל כך היא מוכנה לוותר
על האתגר שהעולמות מציבים, ופעמים רבות זו גם תודעתה בעיני עצמה.


לפיכך
קיימת חשיבות רבה בעיני אלה התומכים בה בחשיפת השורשים הרעיוניים והתורניים,
המאמתים אותה כדרך שהיא לא פחות מלגיטימית, ואולי אף אמורה להיות המרכזית ביותר
בתורת ישראל. בירור רעיוני של יסודֵי משנתה יביא לחיזוק המגמות האידיאליות המצויות
בה ויתבע מההולכים בדרכה לממש את האתגרים הרוחניים המצויים בה.


 


המקור
התורני למשנה זו -- דרך ארץ


השורש
הרעיוני הבסיסי של הציונות הדתית הקלאסית הוא היחס הקיים בין המונח 'דרך ארץ' לבין
התורה. מקורות רבים עוסקים בנושא זה, אולם הבסיסי ביותר, המקור שדרכו ניתן להדגים
את היחס בין 'דרך ארץ' לבין התורה, הוא המשנה הידועה "רבן גמליאל בנו של רבי
יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות
פ"ב מ"ב).


מאמר
זה מחייב הכרעות פרשניות מרובות. המינוח תלמוד תורה הוא מונח מוכר יחסית, ועל כן
לא נאריך בביאורו. ברם הביטוי 'דרך ארץ' סובל פירושים רבים. לעתים הוא מופיע
כהתפרנסות מעמל כפיים, לעתים הוא מופיע כקיום יחסי אישות ולעתים הוא מופיע
כהתנהגות מנומסת וראויה בין הבריות. הצד השווה שבכל ההופעות האלה טמון במהותו של
הביטוי: 'דרך ארץ' משמעה הדרך בה הארץ נוהגת באופן טבעי ויסודי. ההתנהגות הטבעית
של הארץ היא לעבוד ולהתפרנס, ההתנהגות הטבעית של הארץ היא קיום יחסי אישות בין איש
ואשתו וההתנהגות הטבעית של הארץ מתאפיינת בנימוס ובעדינות בין אדם לחברו.[3]


שאלה
בפני עצמה היא מה משמעות הביטוי 'עם'. על פניו נראה כי מאמר חז"ל זה בא
להוסיף תוספת מסוימת לעיקר, והוא תלמוד תורה. כביכול עולה ממנו שעיקר העיקרים הוא
תלמוד תורה, אולם יפה לתלמוד תורה להיות מלווה גם בדרך ארץ שכן יגיעת שניהם משכחת
עוון. אם אכן זו הייתה המשמעות הפרשנית הראויה של המאמר לא הייתה הציונות הדתית ה'מקפית'
יכולה להתבסס על מאמר זה. ברם כבר בדברי בעלי התוספות מופיעה התייחסות שונה למאמר
זה:


שרגיל רבינו יעקב לומר
דתלמוד תורה טפל לגבי דרך ארץ, מדקתני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (אבות פ"ב
מ"ב), אלמא דרך ארץ עיקר (תוספות ישנים, יומא פה ע"ב, ד"ה ).


בעלי
התוספות טוענים אפוא טענה רבת משמעות: דרך ארץ היא העיקר ביחס בינה לבין תלמוד
תורה. בעלי התוספות מציינים מציאות בה העולם קיים בדרך הארץ, ויפה ללוות לדרך הארץ
תלמוד תורה. מובן מאליו כי יש לשלב מאמר זה של חכמים עם מאמרים אחרים המפליגים
בערכו של תלמוד תורה ובמרכזיותו, אולם לא ניתן להתעלם מכך שלפחות בהקשר זה קובעת
המשנה לפי בעלי התוספות את המעמד המיוחד של דרך הארץ. ברם, דברי בעלי התוספות על
כל המהפכה הטמונה בהן עדיין אינם מהווים מקור לדרכה של הציונות הדתית בעלת שתי
הרגליים, בשל העובדה שהגמרא עוסקת במובן של 'תורה' בהקשרו המצומצם בלבד - תלמוד
תורה. ואילו הסוגיה בה אנו עוסקים קשורה ב'תורה" במובנה הניתן לה באמצעות הקשרו
הרחב. מדובר לא רק בתלמוד תורה כי אם בחיי תורה ובמקומן של מצוות התורה וערכיה
בעולמו. המונח 'תורה' מחייב את ההולך בדרכה לכפוף את עצמו לציווי שהוא חיצוני לו.
לא זו בלבד, אלא שאין מדובר עדיין בהקבלה ובעמידה על שתי רגליים.


הסיבה
שמשמעות מאמר חז"ל זה הורחבה לראיית דרך ארץ כמקבילה לפחות לתורה בכללה נובעת
ממקורות רבים נוספים. ניתן לציין בעיקר שנים מהם: ראשון בהם הוא הקביעה כי דרך ארץ
קדמה לתורה. המונח 'קדמה' מתבאר בדרכים רבות: אפשר שמדובר בציון עובדה היסטורית כי
קודם מתן תורה כבר התקיים העולם במשך למעלה מאלפיים ומאתיים שנה לאור עקרונות דרך
הארץ שהוא קבע לעצמו. עובדה זו היא בעלת משמעות גדולה מאוד; אפשר שמדובר בקביעה
ערכית כי באופן מהותי ישנה חשיבות עליונה לקיום דרך הארץ של העולם כיוון שבו תלוי
העולם כולו, ובלעדיו אפילו לתורה לא יהיה קיום בעולמנו, ועל כן חשיבותו רבה. יהא
הביאור אשר יהא - מאמר חז"ל זה מלמד כי לדרך הארץ ישנו קיום עוד קודם לתורה,
והמונח הוא בעל ישות עצמאית. גם בריאת האדם והציווי עליו לפרות ולרבות, למלא את
הארץ ולרדות בעוף השמיים מלמד על ההכרה הבסיסית במהות האדם כמי שפועל בעולם הכללי.[4]


סוג
מקורות שני הוא לקט המופיע תדיר בדברי הוגי הציונות הדתית הקלאסית, והוא כולל מאמרים
רבים של חז"ל על דרכו של אדם בעולם, ביניהם דברי רבי ישמעאל הידועים: "תנו
רבנן: ואספת דגנך מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול
דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך', הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל..."
(ברכות לה ע"ב); מאמרים רבים של חכמים על חשיבות המלאכה וקיום העולם; פסקו של
הרמב"ם על לומד התורה שאינו מתפרנס מעמל כפיו וכדומה.


כאמור,
חשוב להדגיש כי המגמה בביסוס דרך זו על המקורות בתורה ובדברי חכמים נובעת מהרצון
להציב אותם כדרך שהיא לכתחילה. לכתחילה יש מקום לנוהג העולם. בשל כך יש מקום נרחב
ללימודי חול; בשל כך העיסוק בתרבות ואומנות אינו נתפס כנספח, אלא כחלק מהותי מדמות
האדם,[5]
בשל כך יש להיות שותפים במבנה הלאומי ובשיטה הממשלית ולראות בכך עיקרון שהוא
לכתחילה,[6]
בשל כך יש לאמץ תפיסות מוסריות ואתיות המקובלות בעולם כדרך ארץ שקדמה לתורה - כל
אלה הם לכתחילה ולא בדיעבד.


יש
להדגיש כי אין אנו עוסקים בתיאולוגיה. מבחינה תיאולוגית טוענת הציונות הדתית בדרך
כלל כי דרך הארץ אינו יסוד לעצמו, ואין הוא מקור סמכות. גם במשנתה של הציונות
הדתית מקור הסמכות הבלעדי הוא התורה. התורה היא שהעניקה את המעמד המשמעותי לדרך
הארץ, ועל כן דרך הארץ מהווה למעשה ענף של התורה. אילולא התירה התורה לעסוק
בענייני דרך ארץ לא היינו רשאים לבטול ממנה ולחיות חיי דרך ארץ.[7]
אולם משעה שההכרה בדרך הארץ היא הכרה של התורה, הרי שהדבר מעניק לגיטימציה עמוקה
לדרך הארץ מכוחו של העולם התורני. עמדה זו אינה רק אידיאולוגית, אלא גם עמדה קיומית
ממשית. היא מכוונת את האדם לכוון בכל מעשיו --


גם
ברגל של דרך הארץ -- לשם שמיים.


יהא
זה מוגזם לומר כי איש הציונות הדתית אכן עושה זאת וכי תודעתו היא אכן תודעת הענקת
משמעות לדרך הארץ רק מכוחה של התורה וההלכה. דומה שנכון יותר לומר כי איש הציונות
הדתית אינו רואה צורך בהצדקה יום יומית של דרך הארץ. זהו טבעו של עולם, וכשם שאין
אנו צריכים להצדיק את העובדה שיש לנו שתי עיניים, כך אין אנו צריכים להצדיק את
העובדה שאנו עוסקים בדרך הארץ. זו מציאות חיינו, ובתוכה אנו פועלים. הקשר עם הרגל
השנייה - התורה, נעשה בדרכים אחרות מאשר הכוונה לשם שמיים באופן מתמיד: הוא מתרחש
בשעה שאנו מקיימים את ההלכות הנוגעות לענייני דרך הארץ שאנו עוסקים בהם; הוא מתרחש
בריטואל האמוני ההלכתי יום יום: בתפילה, באכילה בכשרות וכדומה; המשמעות מוענקת לדרך
הארץ במועדים ובחגים, בהם היהודי מתבונן על מסכת חייו ועל התחומים בהם הוא פועל
מתוך העולם הרוחני של המועד וכדומה.[8]


 


מתינותה
של הציונות הדתית הקלאסית


אחת
המשמעויות של שתי הרגליים העצמאיות היא היותה של תנועה רוחנית זו תנועה מתונה.
המתינות נובעת מכך שאין יסוד אחד אליו נמשכים, אלא שני מוקדים, שפעמים רבות מאזנים
זה את זה. משעה שהאדם רואה עצמו מחויב לשני כיוונים מנוגדים, אחת האפשרויות שבידו
היא לאזן ביניהן ולתור אחר שביל הזהב המרכזי המאפשר להביא כל אחד מהכיוונים השונים
לידי ביטוי, אם כי לא מלא.[9] גם למתינות זו מתייחס איש הציונות
הדתית כדרך שצריך ללכת בה לכתחילה. עמדותיו ההלכתיות קרובות למה שנקרא בלשון העם
"בית הלל", לאמור: התייחסות שקולה ומתונה לענייני הלכה ולפסיקה; עמדותיו
המדיניות היו עמדות מתונות מאוד, ולא ניתן לשכוח את העובדה כי הציונות הדתית
הובילה את ההתנגדות למלחמת ששת הימים בשל הסכנה הכרוכה בכיבוש העיר העתיקה ושטחי
יהודה ושומרון; עמדותיו הכלכליות מתונות, ולמעשה מצאה הציונות הדתית את עצמה כחלק
מהבורגנות מחד גיסא אך במעורבות חברתית פעילה מאידך גיסא וכן הלאה.


גם
כאן יש להבחין פעמים רבות בין האידיאולוגיה לבין הפרקטיקה. המתינות האידיאולוגית
מבוססת במידה רבה על מאמרי חז"ל המדברים בשבח הקיצוניות וסכנתה; על דרשות
הנובעות מהתנגדות למעשה שמעון ולוי ולצורך במיתוק מעשה פנחס; על מעמדו ההלכתי של
בית הלל; על שביל הזהב של הרמב"ם ועל מקורות רבים המדברים בשבח מפגש האידיאות.[10]
למעשה, הפרקטיקה המתונה נובעת פעמים רבות מעצלות, בטלנות ויצר הרע, ולא ממפגש
אידיאות אידיאלי. זהו המבנה השכיח של חברה אנושית. מעבר לכך, פעמים רבות מקור
הקיצוניות אף הוא מצוי בעולם היצר הרע.


מתינות
זו, על אף שהייתה לכתחילאית, גבתה מהציונות הדתית מחיר יקר.[11]
גאוות הציונות הדתית הקלאסית היא על היותה גשר בין חלקים שונים בעם, אולם חלק
מחבריה טוען כי הדבר המרכזי שעושים על גשר הוא לדרוך עליו במעבר מגדה לגדה, וזה
יחסו המקובל של הציבור הכללי לציונות הדתית; המחיר היותר יקר הוא מחיר החילון של
בני הנעורים. חלק מהעובדה כי בעבר היו אחוזי החילון גבוהים מאוד נבע מכך שהציונות
הדתית הקלאסית מתקשה מאוד לאתגר את בני הנוער. בני נוער נמשכים בדרך כלל אל
הקצוות, אל הברק, אל העוצמה, ותנועת מרכז נתפשת בעיניהם כאפורה מאוד וכלא
אטרקטיבית. 


 


יסוד
משנתו של הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל


משנתו
של הרב קוק בתחומי חיים אלה שונה לחלוטין. בשל הקושי העצום לכנס את משנתו הפנומינאלית
של הרב קוק להגדרות, ניעזר במבוא לספר אורות הקודש שכתב הרב הנזיר זצ"ל:


הרביתי להגות בדברי קדשו ולהעמיק
בהם, ונמצאו יסודי השטה האלהית במערת חכמת הקודש.


הקודש הכללי, החיות העולמית, האחדות
הכוללת, הטוב הכללי, התעלות העולם.


...


הקודש, זהו היסוד הראשון, הראשי, ראשית
חכמת הקודש, להרב זצ"ל.


מצורף לו, כסגולה, אור, אור הקודש
ממש, אור שמח, מרומם, מעדן, צפוי בהסתכלות פנימית.


מכאן השם הכללי, אורות הקודש. לא רק
לקוטים, אלא אורות ממש.


מהות הקודש, העצמי בלתי נגדרת, כי הוא
עומק העמקים, ראשית כל, ולא ניתן להתפרש מגדר.


כשנשאל הרב בראשית עריכת מאמר הקודש,
מה גדר הקודש, והתשובה היתה, המתגלה מתוך התורה, שהוא הרצון העליון. והרגשתי,
שרבנו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה.


הקודש שערכו אינו נמצא בלכסיכון
הפילוסופי, שחושבים שמקומו אינו אלא בדת הוא עצם חכמת הקודש המתגלה בקדושה המתפשטת
בכל העולם...


גם
בלא לרדת לעומקן של כל המילים בולטת ההבחנה המסגרתית שבין משנת הציונות הדתית לבין
משנת הרב קוק זצ"ל. הרב הנזיר מעמיד את משנת הרב קוק על מוקד אחד בלבד:
הקודש. המושג קודש אינו חוויה דתית בלבד, אלא מונח המקיף חיי עולם, והוא אף משנה
פילוסופית שלמה. אומנם לא ניתן להגדיר את מהותו של הקודש, אלא רק להתקשר לדרכים
שהקודש מתגלה בהן.


עובדה
זו לעצמה דומה שאין בה חידוש. נראה לכאורה כי זה אימוץ עמדה רוחנית הנקראת כיום
עמדה חרדית: הכול נמדד לאור הקודש, והכול נבחן לאור שאלת הקודש. אין דו-מוקדיות
ואין כפילות, אלא הקודש בלבד. מדוע אפוא נתפסים דבריו של הרב קוק כחידוש? מדוע לא
אימץ העולם המכונה 'חרדי' את הרב קוק אל לבו וניצל את ענקיותו הרוחנית? מדוע
התנועה הקרובה ביותר לרב קוק היא דווקא הציונות הדתית?


חידושו
של הרב קוק בהקשר זה טמון בעיקר בתשובה לשאלה מה כלול בתוך המושג קודש. אין מחלוקת
בעולם התורני כי הקודש כולל את התורה, העבודה וגמילות החסדים; אין מחלוקת כי הקודש
כולל בתוכו את המזון הכשר, טהרת המשפחה ושמירת הלשון; אין מחלוקת כי הקודש מכיל
דינים רבים שבין אדם למקום ואף בין אדם לחברו. ברם, הרב קוק חידש כי הקודש מסוגל
להכיל בתוכו את כל תופעות העולם, אף אלה שנראות רחוקות מאוד מן הקודש. הספרות
כלולה בקודש; הספורט כלול בקודש; הלאומיות כלולה בקודש; המאבק על תיקון העולם כלול
בקודש; וכך כל הנושאים הקיימים בהווייתו של האדם. הרב קוק הרחיב את מושג הקודש
וכלל בו את כל המושגים הקיימים בעולם. משנתו קוראת לטשטוש ההבחנה החותכת בין דברים
שהם קודש לבין דברים שהם חול, אך אינה טוענת חס ושלום כי הכל נמצא ברמה שווה: עולם
הקודש בנוי מדרגות מדרגות - ישנם מושגים המצויים במקומות הקרובים למוקד הקודש
ופסגתו, וענייני חול רבים נמצאים במעגל היותר רחוק. ברם, הם חלק מעולם הקודש.


במבט
ראשון נראה כי משנתו של הרב קוק סובלנית מאוד, גם בשל היותה מסוגלת להכיל עולמות
רבים בתוכה וגם בשל העובדה שאף היא לכאורה חייבת להיות משנה מתונה, שהרי אף היא
מכילה קצוות שונים. ואכן, בשנים מוקדמות נכתבו ספרים ומאמרים שהדגישו את ההיבט
הסובלני במשנתו של הרב. לא זו בלבד, אלא שהרב קוק עצמו היה אדם עניו וסבלן, בעל
מידות ומנהיג ציבור שראה חשיבות מרובה בגיבושו של ציבור כללי. בעולמו הרוחני היה
מקום לגוונים שונים של הציבור. אחד המאמרים הידועים ביותר, מאמר הדור, העניק מעמד
מיוחד לציבור החילוני ונתפס כמשנת מופת סובלנית. ברם, לאמתו של דבר מדובר במשנה
קנאית מאוד.


קנאות
משמעה העמדת העולם הרוחני על קוטב אחד בלבד ובחינת כל תופעות העולם לאור אותו ממד.
לפיכך, משנתו של הרב קוק מעצם מהותה היא משנה קנאית לקודש. הרב קוק אומנם קרא אין
ספור פעמים להתנזר מהדרך המגונה של אימוץ דרך אחת בלבד ולהתייחס לכל אוצר הדעות
והתנועות הקיימות בעולם. לא זו בלבד, אלא שהתנה את השלמות ביכולת להכליל את הדעות
המנוגדות והחלוקות וראה חשיבות עליונה לא להתמכר לדרך אחת בלבד בשל הסכנות הרבות
הכרוכות בהתמכרות זו. אולם למעשה הרב קוק חתר למוקד קודש אשר יחשוף את הגרעין
המצוי בכל אחת מהשיטות ויהיה חלק מ'כתוב שלישי' שיתווה מינון נכון לכל אחת מהשיטות,
כך שתוכלנה להצטרף לתמונה המלאה והשלמה. הכתוב השלישי הזה הוא הדרך הבלעדית של ה'קודש',
ולדרך זו היה הרב קוק קנאי מאוד.[12]


חידוש
זה כמובן לא נתקבל לא על ידי העולם החרדי ולא על ידי העולם החילוני. על ידי העולם
החרדי הוא לא התקבל בשל העובדה שהוא נראה כעבודה זרה וכחילול הקודש. הכנסת הספרות
מחד גיסא והלאומיות מאידך גיסא למסגרת הקודש נראתה כפירה ברעיון של המושג קודש
עצמו, ואט אט התחוללה התרחקות מדמותו של הרב קוק וממשנתו. התרחקות זו הולכת
ומעצימה עד ימינו ויש לה ביטויים רבים, כשהבולט בהם הוא התעלמות מוחלטת מיצירתו
ההלכתית של הרב קוק אף שאינה נוגעת לעולמו הרוחני. הציבור החילוני לא נזקק כלל
וכלל להכנסת מושגי החיים ודרך הארץ לתוך הקודש. לאלה יש קיום מצד עצמם, ואין הם
זקוקים לגיבוי ולתמיכה מעולם הקודש.


לכאורה
הכתובת הפשוטה ביותר לעולמו הרוחני הענק של הרב קוק הייתה אמורה להיות הציונות
הדתית, בשל העובדה ששתי המשניות דומות מאוד האחת לשנייה, ובשל העובדה שבשתי
המשניות מופיעים אותם מרכיבים: שתי המשניות עוסקות בקודש ובספרות, בתורה ובספורט,
בהלכה ובלאומיות, בתלמוד תורה ובתיקון העולם החברתי, ועל כן אך טבעי הוא שרבים
מזהים את שתי התפיסות כאחת. לאמתו של דבר, מדובר בשתי משניות שונות שמקורות השאיבה
הרוחנית שלהן שונה. הדמיון החיצוני אינו מלמד על התאמה פנימית, שכן אצל הציונות
הדתית הדברים נובעים מהיותה קשורה לשני עולמות שאחד מהם היא עולם החול האנושי,
בעוד שבמשנת הרב קוק הכל מסובב על מוקד הקודש.


 


ההבדל
המעשי בין שתי המשניות


ההבדל
העמוק בין שתי המשניות אינו נותר ברמת התיאוריה בלבד ואין הוא עניין לדיון
פילוסופי או לשיעורים רוחניים עמוקים בלבד. דמות האדם המבסס את עולמו על כל אחת
מהמשניות שונה באופן מהותי. השוני נוגע הן לאורח חייו הפרטיים והן לתפיסות
הציבוריות והחברתיות.


כדי
להדגים את ההבחנה נדון בשאלת הספרות בשתי המשניות הרוחניות. איש הציונות הדתית
קורא ספרות כי הוא אוהב ספרות, כי היא מעשירה את עולמו, כי היא מאפשרת לו למצות
חלק מזמנו הפנוי להפלגה על כנפי הדמיון, וכי זהו חלק בלתי נפרד מהשיח האנושי
בעולם. הספרים אותם הוא קורא לקוחים מעולמות רחבים. הוא קורא ספרות ישראלית
עכשווית, ספרות העולם ויצירות רבות אחרות. בשל היותו איש שאחת מרגליו נעוצה בעולם
התורה בוודאי שיש לו מגבלות מסוימות בקריאתו. כנאמן למשנתו הדתית הוא לא יקרא
ספרות פורנוגרפית וגם לא זו אשר כוללת בתוכה חומר מיסיונרי או דברים הדומים לכך.
ברם, באופן עקרוני הוא יקרא את מה שהעולם קורא בדרך הארץ של העולם. כך גם תיראה
הספריה בביתו. כאמור לעיל, את כל אלה הוא קורא לא בדיעבד, אלא כתפיסה עקרונית
הרואה בחיוב את היצירה התרבותית שבאדם. סביר להניח גם כי לכל זה תהיה משמעות
ציבורית. ספריית הישוב הציוני דתי תכיל בתוכה את מה שמכילה בדרך כלל ספריה במדינת
ישראל, למעט מספר ספרים מצומצם שלא ניתן להכניס אותם לספריה. לא זו בלבד, אלא שהאווירה
תהיה אווירת חופש וחרות, ולא יהיה פיקוח רוחני על הספרייה ועל הספרים שהיא מכילה.


לעומת
זאת, בית המדרש של הרב קוק הציב דרישות גבוהות מאוד ליצירה הספרותית ולצריכתה.
דבריו הנודעים של הרב קוק במה שמכונה הקדמת הרב קוק לשיר השירים חדים וברורים:


...מובן הדבר, שרק את אותם
האוצרות, שבהפתחם מבסמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח. "מכל דיבור
ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים" (שבת פח ע"ב).
אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזנינו לחפור
ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתדו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה.


הרב
קוק זצ"ל מתנה אפוא את היצירה הספרותית במבחן המגמה והתוצאה כאחד: מבחנה של
היצירה הספרותית טמון בשאלה האם היא מבסמת את אוויר המציאות. באופן ממוקד יותר כתב
הרב בהמשך אותו פיסקה: "רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש".


לאור
קריטריון זה קשה מאוד להעריך כיצד אמורה להיראות ספרייה בישוב החי לאור דרכו של
הרב קוק. הספרנים חייבים להיות בעלי חוש מיוחד, ומוסמכים לקבוע האם היוצר הוא שר
קודש והם היצירה מבסמת את אוויר העולם. באותה דרך יש לבחון את הסופרים והיוצרים
העוסקים בכתיבת הספרות ולא רק בצריכתה. מי יעיד על עצמו או על אחרים שהוא שר קודש?
מי בא בסוד ביסום העולם ומסוגל לקבוע איזו יצירה מרוממת את העולם ומקדשת אותו,
ואיזו פוגעת בו?


משנתו
של הרב קוק העניקה אפוא ממד קודש מעצים לספרות, אולם דווקא בשל כך היא חסמה את
דרכה. היא ציפתה ממנה לבסם את העולם ולרומם אותו לפסגות עצומות, אך כיוון שהעולם
אינו נענה לתביעות כה גבוהות -- השפעתה על העולם נמוכה מאוד. ואכן, ביסודו של דבר
אין אנו יכולים להצביע על כיוון רוחני מובהק של עיסוק באומנות ובספרות הרומנטית
בדרכו של הרב קוק. ישנן עדויות מסוימות ליצירות ספציפיות שהרב קוק התייחס אליהן,
ולכאורה ניתן היה ללמוד את משנתו ממקורות אלה, אולם הם מצומצמים מאוד. גם בספרי
הרואים עצמם כממשיכי דרכו הבלעדיים אנו מוצאים דברים רבים ורחבים על עצם הספרות
והאומנות, אולם קשה למצוא התייחסות ליצירה ריאלית המממשת את התביעות המרוממות מבית
מדרשו.


סוגית
הספרות לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. כמעט בכל נושא בו נעסוק
נראה כי השורשים הרעיוניים השונים מביאים למשמעויות שונות ורחבות. היחס למדינת
ישראל, לדוגמה, אף הוא דומה מאוד בשתי המשניות, אולם למעשה מדובר בפער גדול, שבא
לידי ביטוי משמעותי בחלק מהסוגיות. הציונות הדתית הקלאסית מתייחסת למדינת ישראל
כפי שרוב הציבור בארץ מתייחס אליה: זהו גוף מדיני, שיש צורך להכיר במוסדותיו ולקבל
את ההכרעות שלו במסגרת הראויה לקבל החלטות.[13]
מובן מאליו כי גם לציונות הדתית הקלאסית יש גבולות לכך, וראוי שלכל אדם יהיו
גבולות של קבלת מרות המדינה וסמכותה, שאם לא כן אנו גולשים לפשיזם. ברם, באופן
עקרוני הציונות הדתית הקלאסית מקבלת את הדרכים בהן מוכרעות מחלוקות, ורק במקרים
חריגים מאוד היא מורדת בהן. העקירה מגוש קטיף היא דוגמה קלאסית לכך. רבים רבים
בציונות הדתית התנגדו לה וראו בה מעשה אסוני וחמור מאוד, וחלקם אף קרא לסירוב
פקודה. ברם, הציונות הדתית הקלאסית לא קראה בדרך כלל לשבירת הכלים, וגם כשקראה
עשתה זאת בנימוקים השאובים מתורת השלטון הדמוקרטית. הטענה המרכזית של הקוראים לסירוב
מעולמה של הציונות הדתית הייתה אי-הלגיטימיות של הפגיעה בזכויות האדם של תושבי גוש
קטיף ואי-הלגיטימיות של קבלת הכרעה על ידי ממשלה מושחתת ובאופן בלתי דמוקראטי.
ברם, באופן עקרוני היחס למדינת ישראל כולל בתוכו גם את קבלת מוסדותיה.


הרב
אברהם יצחק קוק זצ"ל כמובן לא התייחס למדינת ישראל שהרי היא לא הייתה קיימת
בימיו. ברם, בדברי בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, שמענו אין-ספור פעמים הבחנה בין
היחס למדינת ישראל כגוף קדוש ומופשט, לבין היחס למוסדות מדינת ישראל המבטאים את
מדינת ישראל הקונקרטית. מחד גיסא האדיר הרב צבי יהודה את מעמדה של מדינת ישראל
למעמד של מדינת הגאולה וציטט פעמים רבות את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בדבר
היות מדינת ישראל כיסא ד' בעולם. הוא ראה במדינת ישראל מימוש של מהלך הגאולה שאין
שיבה ממנו והתייחס למדינה כאל קודש. מאידך גיסא שלל הרב צבי יהודה בצורה תקיפה
וחד-משמעית את תקפותן של ההחלטות הפוגעות במצוות ישוב ארץ ישראל וכתב עליהן עשרות
פעמים כי הן בטלות ומבוטלות. אחד הכרוזים הידועים ביותר כלל את המשפטים הבאים:


חטא ופשע מסירת קרקעותינו
לידי גויים אינו אלא חולשה של חסרון דעת אמונה ולא יותר -- וזה לא לטובתם של ישראל
אלא לרעתם ולכשלונם חלילה, כמו לרדיפתם ולסכנתם, ד' ישמרנו, ולחרפתם ולדראונם....


...ולפיכך כל מה שייעשה בזה,
בנגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ותוקף בטחון ישראל, אם מצד שיבושי מדינאים או
מצד היסוסי תלמידי-חכמים, הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם, בכוחם של כל ישראל, מעתה
ועד עולם, ואין לכל זה שום ערך משפטי וממשי, ואי עבדי לא מהני, ד' צ' עמנו משגב
לנו אלהי יעקב סלה.


בעיניי
ראיתי בהתנחלות הראשונה בסבסטיה את הרב צבי יהודה זצ"ל פותח את מעילו מול
אלוף פיקוד המרכז דאז, יונה אפרת (שהיה ידידו), וקורא לו לירות בו. קריאות אלה הן
חלק מאותה תפיסה: מדינת ישראל היא בעלת משמעות כאשר היא מבטאת את הקודש ופועלת
כלפיו, ואילו בשעה שהיא אינה מממשת את הקודש, ולא זו בלבד אלא שהיא פונה כנגדו
והורסת את ההתיישבות, אין להחלטות אלה תוקף וחובה לסרב להן. יש להבחין בין המדינה
המהותית שיסודה בקודש לבין המדינה הריאלית שהיא תוצאה של פוליטיקה אנושית.


נקודת
המוצא של הקודש השפיעה השפעה ניכרת גם על היחס לנשים. הרב קוק זצ"ל בחן את
סוגיית הנשים מתוך עמדה סגולית פנימית קדושה, וכתב היבטים שונים של סוגיה זו. בכל
המקומות בהן התייחס לסוגיית הנשים דיבר על שוני מהותי סגולי בין גברים לנשים.
מנקודת מבט זו ביסס את ההבחנות השונות בין איש ובין אישה במישור המעשי: שלילת
תלמוד תורה שבעל פה לנשים, איסור הצבעת נשים בבחירות, מהות ברכת 'שעשני כרצונו'
וכדו'. השאיפה אל הקודש באה לידי ביטוי באימוץ אורחות צניעות הולכות ומחמירות,
בשלילה מוחלטת של חברה מעורבת של גברים ונשים ("בחורים וגם בתולות" ולא 'בחורים
עם בתולות') וכדומה. ואילו הציונות הדתית הקלאסית לא אימצה דרכים אלו, הן מבחינת
היחס העקרוני לנשים והן בצורת החברה האידיאלית שראתה מול עיניה, בין אם לכתחילה,[14]
ובין אם בהיבט של 'בדיעבד נצחי'. נושא זה כרוך גם ביכולת לדון בנושאי צניעות ברשות
הרבים[15].


 


ההשפעה
ההדדית של שתי המשניות האחת על השניה


עד
כה עסקתי ברמה הרוחנית של המשניות השונות - משנת תורה ועבודה ומשנת בית מדרשו של
הרב קוק. בעולם הריאלי אין אנו מוצאים קוטביות כה גדולה. הסיבה לכך היא העובדה
ששני בתי המדרש עברו שינויים רבים עקב האיחוד ההיסטורי ביניהם. איחוד זה התחיל כמה
שנים לפני מלחמת ששת הימים, בעיקר מאז הפך הרב צבי יהודה זצ"ל לראש ישיבת
מרכז הרב. בזכותו העצומה של הרב צבי יהודה זצ"ל הפכו כתבי הרב קוק זצ"ל
לחוט השדרה של לימודי אמונה ברוב מוחלט של הישיבות בזרם הציוני דתי, ובשל כך רבתה
ההשפעה של בית המדרש של הרב קוק על משנת תורה ועבודה. היא הפכה למשנה המרכזית
המלהיטה את נפשות לומדי התורה בציונות הדתית. באופן אישי, איני יודע כיצד הייתי
יכול למצוא את דרכי בלא משנה זו. לאמתו של דבר, ההשפעה הייתה גם בכיוון ההפוך,
ובית המדרש של הרב קוק אימץ תפיסות רבות מעולמה של משנת תורה ועבודה. ברם, בשל
העובדה כי מאמר זה אינו בא לתאר את התהליך ההיסטורי, כי אם את המשניות המקוריות,
עולה ממנו כי שתי התפיסות נמצאות במרחק רב האחת מהשניה. לאמתו של דבר, חלק גדול
מהציונות הדתית של היום מונהר משתי התנועות גם יחד, ואינו חש כל צורך לבחור בין
זיקתו למשנת הרב קוק לבין היותו איש הציונות הדתית בעל שתי הרגליים[16].


מדוע
אפוא ישנה חשיבות לעיסוק בשתי המשניות תוך בירור רוחני של ההבדל ביניהן, אם רבים
בציונות הדתית מאחדים בנשמתם את שתיהן?


בשנים
האחרונות אנו מוצאים (לצערי) התרחקות הולכת וגוברת של שתי התנועות זו מזו, שיש לה
היבטים שונים: מדובר בשיבה של הציונות הדתית הקלאסית לסגנון החיים של שתי הרגליים,
ובהתכנסותו של חלק מבית המדרש של הרב קוק חזרה למקומו הסגור יותר. אופייה של
ההתרחקות וסיבותיה תוארו על ידי במקום אחר.[17]
לא זו בלבד, אלא שלחלל שנוצר בעקבות התרחקות שני הקטבים נכנסו זרמים רוחניים
נוספים. נדגיש כי אין מדובר בשיבה לאותה מציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, וזאת
מסיבות שונות: לא ניתן ולא רצוי למחוק את ההשראה ההדדית שאירעה בין שני הזרמים
הרוחניים; המרווח הגדול שנוצר מאפשר לזרמים רוחניים נוספים לחדור לציונות הדתית,
ובעיקר אלה הנוטים יותר לחסידות; התרבות הכללית בתוכה אנו מתנהלים היא פוסט-מודרנית,
ולפיכך חלק מהסוגיות שנידונו בשתי המשניות כאחד כבר אינו רלוונטי.


התרחקות
זו מביאה לא אחת לרמיסה הדדית של המשנה האחרת. בית המדרש של הרב קוק בז לעתים
לציונות הדתית, ושב לראות אותה כבינונית, פשרנית, כנועה, אפורה וכדומה. הנאמנים
לדרכה של הציונות הדתית בזים לעתים לבית המדרש של הרב קוק ורואים אותו כקיצוני,
בלתי רלוונטי, מנותק, אטום וכדומה. דווקא בשעה זו ישנה חשיבות מחודשת להבהרה עמוקה
של נקודות המוצא המשותפות מחד גיסא ושל ההבחנות בין התנועות מאידך גיסא. בעיקר
חשוב כי שתי התנועות תעמקנה כל אחת במשנת רעותה, ותכרנה ב'לכתחילה' של הווייתן
ובנקודות המהותיות המבוטאות על ידי כל אחת מהן. בשעה שזה יהיה התהליך, המחלוקת
המתחדשת תיהפך למקור עוצמה ותסיסה ולא לתהליך פירוק והתמוססות. דווקא ממשנתו של
הרב קוק זצ"ל למדנו כי השלום הפנימי נולד מתוך הבירור ומתוך ההתייחסות הראויה
לנקודות האמת שבשתי המשניות, ובדרך זו ראוי ללכת. לא מבוז הדדי נתברך ולא על ידי
טשטוש נקודות ההבחנה ניגאל, כי אם דווקא על ידי ההעצמה ההדדית של שתי התנועות,
מתוך המחלוקת ונקודות ההבחנה, ומתוך כך נגיע לבנייה של בנין שיאחוז בזה וגם מזה לא
ינח את ידו.[18]


 




[1]
מאמר זה הינו מסה רעיונית. לפיכך, לא הבאתי בו הפניה למקורות השאיבה
של הרעיונות המובאים בו שלמדתי מפי אחרים. דעו נא כי רבים הם אלה ששאבתי מדבריהם,
ועל כן אין אני יכול לפורטם. כדי לעשות סייג לתורה ולקצר בדבריי כמצוות העורכים
מפנות הערות השוליים למקומות בהם הרחבתי בנושאים השונים בלבד, ושם גם מצויות
ההפניות למקורות מהם שאבתי. לפיכך, יש לראות מאמר זה כחוט שידרה של טיעון,
ובמקומות הנוספים את העור והגידים.


[2]
טענה זו טענתי לראשונה בדברי הסיכום לספרי וארשתיך לי לעולם,
מהדורה שלישית, פתח תקווה תשס"ג, בעיקר בעמודים 197­-206.


[3]
להרחבה בעניין זה ראה את וארשתיך לי לעולם, עמ' 69­-91. שם
עסקתי בדברי חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה", וביחס בין דרך הארץ ובין
התורה במשנת הרב קוק. על אף העובדה שהרב קוק העניק משקל גדול מאוד לדרך הארץ כפי
שנתבאר שם, מדובר במבנה אחר של יחס בין שני היסודות.


[4]
להרחבה בעניין זה ראו: בת מצוה בשלוש קומות, בת מצווה (תשס"ב),
עמ' 128­-138; דרך ארץ וטבעיות החיים : על יחסה של היהדות לערכי הדמוקרטיה,
ע' ברהולץ (עורך), דרך ארץ, דת ומדינה מחלקת הפרסומים, משרד החינוך,
ירושלים תשס"ב, עמ' 21­-40.


[5] ראו בהרחבה על כך: הרהורים בסוגית תרבות ואמנות, לזבולון (תשנ"ט)
עמ' 407­-421; דמותו של האמן הדתי: מבוא וטיוטת תכנית לימודים, טללי
אורות י (תשס"ב) עמ' 336­-367.


[6] על מעמדו של הקשר העמוק עם החילוניות ראה: י' שרלו,
"לכתחילה" [תגובה לתגובתו של שטרן], צהר, ה (תשס"א), עמ'  137­-162. במקביל, ראו גם: התתכן לגיטימיות דתית
לחילוניות כבסיס לדיאלוג, הקונפליקט (2002), עמ' 15­-36.


[7]
הדברים דומים לדברי הרמב"ם על מצוות גיד הנשה, פירוש המשניות
חולין פ"ז מ"ו.


[8]
על האפשרות לכוון לשם שמיים כחלק ממערכת חיים כוללת ולא ככוונה
בפועל על כל מעשה ומעשה ראה בצלמו (תשס"ט), 
עמ' 152-­­155.


[9]
על הציונות הדתית כתנועה מתונה ראו: "האליטות הדתיות-לאומיות
החדשות", א' בן-רפאל ואחרים (עורכים), אליטות חדשות בישראל, ירושלים תשס"ז,
בעיקר בעמודים 336­-337.


[10]
על מפגש האידיאות בתורה שבכתב ראו: י' שרלו, והלכה כבית הלל,
אלון שבות תשס"ז, בפרק השלישי.


[11]
על המחיר ראו באליטות החדשות (לעיל הערה 9), בעיקר בעמודים 343­-345.


[12]
על כל זה, ראו הסובלנות במשנת הרב קוק - בחינה מחודשת, על דרך האבות
(תשס"א), עמ' 499­-516.


[13]
ראו על כך:הצעת החוק להסדרת יחסי דת ומדינה, ‫ צהר, ג
(תש"ס), עמ' 153­-169.


[14]
ראו עמדה מתומצתת על החברה הצנועה המעורבת לכתחילה: " http://www.ypt.co.il/show.asp?id=28688.


[15]
ראו: שיח אהבה תורני פומבי - אפשרי?, ש' רז (עורך), מאה שנות
חינוך ציוני דתי
 (תשס"ז), עמ' 805­-832.


[16]
על יסודות משנת הציונות הדתית ראה יסודות השיטה, רשו"ת הציבור
(תשס"ה), עמ' 13­-24. במאמר זה אני פורש את משנת הציונות הדתית כפי שהיא
נראית לעניות דעתי, והקורא יבחין כי היא מהווה שילוב בין המשניות השונות.


[17]
ראה האליטות (לעיל הערה 9) בעמודים 345­-347.


[18] לקראת תחייה ציונית-דתית חדשה, צהר, כא (תשס"ה), עמ'
87­-94.

 

 

בית המדרש