ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הסליחה

ע"י: הרב יובל שרלו

המחילה יוצרת אוירה כללית של פינוי חלל פנימי, אוירה של הארת פנים, אוירה של קבלת השונה, אוירה פתוחה ומאפשרת. יש ליצור את האוירה הזו בכל המעגלים, הן בעולמנו הפנימי, הן בקרב המשפחה, החברה הסובבת אותנו, המדינה וכלל האנושות.

 


סביב האמירה של 'על מצוות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר' התפתח דיון שלם בשו"ע בסימן תרו בהלכות סליחה ומחילה. המחבר התמקד בחובת הפוגע לפייס את חברו בדברים. בנוסף, הרמ"א דן בשאלה מדוע הנפגע חייב לסלוח. לכאורה, האדם הפגוע חטף בראש מאת הנבל וכעת הוא מחויב לכאורה לסלוח לו על אף העובדה שהוא נפגע. זאת ועוד, משעה שאדם יודע כי הוא תמיד יוכל לבקש סליחה - ותמיד יקבל אותה אזי מימד ההרתעה נפגע ויהיה לו קל בעתיד לשוב ולחטוא.[1]


בהלכה, הלכות המחילה של המוחל אינן פשוטות כלל ועיקר וניתן למנות בהן ארבעה שלבים. השלב הראשון מתחיל באמירה 'והמוחל לא יהיה אכזרי בלבו' לפיה חובת המחילה חלה באופן מוחלט על אף חוסר ה'פייריות' שהוצגה עד כה. השלב השני נסוב כלפי שמיא כאשר כיצד המוחל המסרב למחול לפגוע יפנה לקב"ה ולבקש סליחה. לאמור, כיצד אנו מסוגלים לבקש מהקב"ה למחול לנו כאשר אנו מתקשים למחול לחברנו. יוצא אפוא, כי בנימוק זה אנו מוחלים לחברים כמכשיר על מנת שנוכל לפנות לקב"ה.


בשלב השלישי שולח המשנ"ב את הנושא ביחס לבני אדם אחרים, כאשר אם אתה לא מוחל לחברך אזי גם חברים אחרים לא ימחלו לך. במובן המצומצם זה אינטרס של האדם הפרטי שיסלחו לו ולכן אם הוא יהיה סנוב קמצן על המחילות שלו אז סביר להניח שאחרים גם כן לא ימחלו לו. אולם נראה כי המשנ"ב התכוון באמירה זו למובן הרחב יותר של בניין חברה נכונה יותר. כאשר אנו בונים חברה בה אנו לא מוחלים זה לזה ונותרים טינה על אף שמודבר בטיעונים צודקים בשורה התחתונה נוצרת חברה לא טובה ונעימה. לכן, חובת המחילה אכן פוגעת בצדק שלך אולם בכדי לבנות חברה רודפת שלום שנעים לחיות בה אנו מוותרים ומוחלים זה לזה.[2]


בשלב הרביעי מדגיש הרמ"א כי חובת המחילה איננה מוחלטת ויש לה סייגים בהם אסור למחול. הוא מדגיש כי אם ברור שהפוגע נותר מושחת וכי המחילה רק תעודד פגיעות נוספות אזי אסור למחול. עם זאת, הוא שב לתנועה הכללית שלו ואומר שמבחינה סובייקטיבית על המוחל להסיר את הטינה מלבו ולמחול לו בלבו. סייג נוסף אותו מעלה הרמ"א הוא סעיף הנזק הכלכלי כאשר אם המחילה תוסיף היזק נוסף ופגיעות נוספות אזי חובת המחילה בטלה.


לסיכום, ראשית, ראינו נימוקמים המבארים מדוע לא למחול. מעבר לכך, המשנ"ב קובע כי אף על פי כן יש למחול, הן מבחינת דינים שין אדם למקום והן מבחינת דינים שבין אדם לחברו ובניין חברה מתוקנת. שלישית, יש המשנ"ב מעלה סייגים, הן גבולות לפושע עצמו שלא נמחל לו אוטומטית והן הגנה כלכלית למוחל שעלול להיפגע לחינם שוב ושוב. השלב האחרון, הוא הגבלת ההגבלות, כאשר על אף העובדה שאנו מכירים בזכויות המוחל ואנו נותנים לו הגנות אובייקטיביות, מבחינה סובייקטיבית חלה תמיד חובה להסיר את הטינה מהלב.

המחילה מאפשרת


המחילה היא עבודה פנימית ולא איזה מהלך אוטומטי חיצוני. בעבר הייתה בישיבה יוזמה לתלות שלט בו כל אחד כותב את שמו ובכך הוא מוחל אוטומטית לכל התלמידים בישיבה במעין הוראת קבע. יוזמה שכזו חסרת על עניין אמיתי משום שבסופו של דבר חובת המחילה נוגעת לעולם הסובייקטיבי הפנימי ולכן לא ניתן להפוך אותו למנגנון מכני.


המחילה יוצרת אוירה כללית של פינוי חלל פנימי, אוירה של הארת פנים, אוירה של קבלת השונה, אוירה פתוחה ומאפשרת. יש ליצור את האוירה הזו בכל המעגלים, הן בעולמנו הפנימי, הן בקרב המשפחה, החברה הסובבת אותנו, המדינה וכלל האנושות. עלינו להרפות מעט, לשחרר ולמחוק את הכעסים והמשקעים שצברנו במהלך השנה. עלינו לעצב את עצמנו כבני אדם מקבלים, פתוחים המעניקים אמון בזולת וברצונם הכנה לתקן ולהשתפר. כך נגיע ליום כיפור נקיים יותר חסרי משקעים ונוכל ללבוש בגדי לבן ולבקש מחילה בלב שלם מריבונו של עולם.
הסיכום עבר את ביקורת הרב




[1] ניתן להסביר לאור עניין את זה את התופעה בו אנשים לא שוכחים לומר יעלה ויבוא בשחרית בעוד בערבית כן. ההסבר לכך הוא שבשחרית חייבים לחזור אחורה ולכן לא שוכחים בעוד בערבית שלא חייבים יותר קל לשכוח...


[2] בעידן האינטרנט בו ללשון יש כח עצום כאשר לכל אמירה וכותרת יש תפוצה עצומה עד כי לא ניתן להשתלט על האמירות שלנו - קשה מאוד לתקן את העיוותים לשנו. בנוסף, אם בעבר הכותרת בעיתון עשתה רעש ליום אחד, ולמחרת נשכחה מהלב ונותרה כעטיפת דגים, כיום, מנועי החיפוש מנציחים כל דף אינטרנטי כאשר פשוט לא ניתן להסיר את הכתמים של אמירותינו.

 

 

בית המדרש