ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איש הגאולה -דברים לזכרו של חנן פורת

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו כותב לזכרו של חנן פורת שנפטר עקב מחלת הסרטן

 


מתוך מיצרי ד' אמות של גלות פרץ עם ישראל תקופת תחייה כבר לפני למעלה ממאה שנים. ארץ ישראל הסירה מעליה את קללת אלוקים של "גופרית ומלח שריפה כל ארצה" והחלה לתת את פירותיה לעם ישראל כי קרבו לבוא; עם ישראל זקף את קומתו, העמיד את עצמו בהגנה עצמית ועבודה עברית, העשיר מחדש את עולמו בתחומי התרבות האומנות והשירה, וחלם חלומות על תיקון עולם; מעל לכל - תורת ישראל אינה מכונסת בד' אמות של הלכה בלבד, אלא יצאה ופרצה מחדש, לעולמות האגדה והמחשבה, הקבלה והשירה. זו מהותה של התחייה שאנו זכאים לחיות בתוכו.


הרב חנן יקירנו היא איש גאולה. דומה שאין ביטוי מובהק יותר לתאר את עולמו ואת מהותו. הוא נשם גאולה, מימש תחייה, וראה בשיבה הגדולה של האומה לעצמה. בכל המעגלים שצויינו לעיל תפס הרב חנן מקום מרכזי ביותר. הוא שר את שירת ארץ ישראל - למן השיבה לכפר עציון ועד להקמת גוש אמונים, שחלק מהותי ממנה הוקם בצלמו ובדמותו. לא זו בלבד, אלא שהוא היה קשור גם לביטחונה של מדינה ישראל שהייתה כל כך יקרה לליבו, נלחם בגבעת התחמושת ונפצע קשה על גדות התעלה במלחמת ששת הימים, והמשיך את המאבק על הארץ בשליחותו הגדולה הן במערכת הפרלמנטרית, והן בתנועות ההתיישבות שפעלו בשטח ובמציאות.


הוא היה איש גאולה במעגל הרחב של עם ישראל. איש שהיה מחובר באהבה גדולה גם אל גדולי יריביו; איש שהיה שותף בתחיה של הספרות והשירה; איש שלא פעל במסגרות הגדולות לבדן, כי אם גם הקים את אחד ממפעלי החסד היותר גדולים - "אורות החסד", המביא מזור לכאבם של פרטים. הוא היה איש יצירה, איש חיבור, איש שביקש למצוא את הטוב שבכל מקום ובכל אדם, ומי שלא היה אפשר להתעלם מנוכחותו. הוא היה איש ישרות, ואי אפשר לשכוח את החזרת המנדט בשעה שהתפטר מן הכנסת כמורה דרך ליושרה ציבורית ולהתנהגות ראויה.


והוא היה איש גאולת התורה. הוא לימד תורה בהיקפים גדולים ולמד תורה בהיקפים גדולים. תורתו הייתה מאירה, הן מכוח דמותו האישית והתרגשותו במפגש עם התורה, והן מכוח מפגשו בכהן הגדול מאחיו, מורנו ורבנו הרב קוק זכר צדיק לברכה, שהצית את נשמתו באור גדול, והפיח רוח גדולה, מבשרת ומצפה, פועלת ומממשת. ובכל זה לא גבה ליבו ולא רמו עיניו - לא בלבושו ולא באורחות חייו, לא בתאריו ולא במקום מגוריו, לא בנגישותו לכל אדם ולא בהתגייסותו לכל משימה. כמשרת ציבור, כעבד לעם קדוש על אדמת קודש, כמבקש להיות שותף במהלך הגדול של התחייה שאנו זוכים לחיות בתוכה.


התמודדותו בשנים האחרונות עם מחלתו הקשה הייתה אף היא מבשרת דרך. הוא קיבל ייסורים קשים באהבה, ומתוכם גם הפנה את ליבו למצוקת הכלל, לאיומים על חזון חייו, לכאבים האישיים של אנשים אחרים וגם לשמחותיהם. זרם מים מובחן בתוך הנהר הגדול של תחיית האומה בארצה מכוח תורתה - זו הדרך בה הוא ראה את עצמו, והמיוחד הוא שלא היה פער בין דמותו בעיני עצמו ובין תבניתו בעיני אלה שהיה שותפים עימו במעגלים שונים לאורך הדרך כולה. כבה האור הגדול, ופסק הזרם מלזרום, ואנו כואבים עד מאוד את חסרונו.

 

 

בית המדרש