ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

צא מן התיבה

ע"י: הרב יובל שרלו

לא בתיבה אנו מבקשים לחיות כי אם במרחבי ארץ – הפיזיים והרוחניים כאחד, ואף שאנו יודעים כי לעתים יש צורך בתקופת תיקון, אנו מדגישים לעצמנו כי תקופת תיקון זו היא תקופה זמנית ולא נצחית, וסוף החיים לשוב למסלולם ולפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, במישורים הרוחניים והפיזיים כאחד.

היציאה מן התיבה הפכה במשנת הרב קוק לסמל הרבה יותר רחב. אין מדובר בסיפור היסטורי בלבד, אלא בפעולה מהותית. לעתים יש צורך בכניסה לתיבת נוח, ולהריסת כל מה שנמצא מסביב. לפעמים אין אפשרות "לתקן מבפנים", ואזי נדרשת מדיניות של כינוס כוחות, והכרעה כי אין ברירה אלא למחות את כל המערכת כפי שהיא קיימת. מציאות כזו קיימת גם בעולמו הפרטי של האדם וגם במערכת הכללית. בעולמו הפרטי זו יכולה להיות אחת מדרכי המוסר. כאשר האדם חש כי אין בכוחו להמשיך בעולם כפי שהוא, והוא מתדרדר ונופל למקומות של השחתה, הוא נדרש להיכנס לתיבה. תיבה כזו יכולה להיות יום הכיפורים, שבו אנו נוטשים את עולם החיים כפי שהוא, ונכנסים לתיבה המורכבת מתענית, איסור תשמיש המיטה, איסור נעילת סנדל, איסורי מלאכה וכדו'; תיבה כזו אפשר שתהיה תיבה פרטית, בה האדם נוטש את המערכת בה הוא גדל וחי, ומסתגר מעט בתוך עצמו, כדי להשתקם; תיבה כזו יכולה להיות הכרעה כי אין הוא מסוגל לעת עתה להמשיך ולפעול במערכות בהן הוא חי, בשל השחיקה והנפילה, והוא בוחר להימלט לעיר מקלט משל עצמו. בכל אלה הוא נכנס למעין תיבת נוח, והוא סוגר את עצמו בתוך עולמו.

גם במישורים כלליים יש אפשרות כי מערכת מסוימת נכשלה, ועל כן יש צורך למחות אותה, ולשמור בתוך תיבה את השורשים הרוחניים והפנימיים שיחיו אותה בעתיד; גם במישורים כלליים אנו מצויים לעתים במקומות בהם מתברר כי לא ניתן עוד להמשיך לקיים את המסגרות הקיימות באותה צורה ובאותה דרך, ועל כן יש לסגור את המוסד או את הקבוצה, אך לשמר את הגרעין הפנימי שלה בתוך תיבה. הצד השווה בכל המקרים הפרטיים והכלליים הוא שאנו ממשיכים בכך את תיבת נוח ואת מדיניות ההחרבה של הדברים שמסביב ושמירה על הטוב המהותי.

אולם כל אלה הן פעולות זמניות. פרשתנו אינה מלמדת רק את הכניסה לתיבת נוח; היא מלמדת גם את היציאה ממנה ואת אורחותיה. בשלב הראשון מנסים, משלחים את העורב ואת היונה, בודקים הקלו המים, האם אפשר לשוב ולחזור ולבנות מחדש. כל עוד התחושה היא שלא ניתן לשלח מחדש את הכוחות נזהרים שלא לצאת מוקדם מידי מן התיבה. אולם כשמתברר כי הגיע העת וכי חרבו המים והיבשה נתגלתה מחדש – זהו הזמן לצאת. אין התורה מכוונת לחיות בעולם של תיבות סגורות. התורה מכוונה ליציאה מהתיבה, ולבניין מחודש של העולם בנטיעת כרם ובהקמת משפחה. כאמור, יש זמנים בהם נדרשת מדיניות של כניסה לתיבה, אולם אלו הם זמני תיקון ושיקום, ולא אידיאה שלמה ומוחלטת. האידיאה האלוקית היא החזרה לחיים ולעולם. עיקרון זה נכון בין בתיבת נוח, בין ביחס התורה לנזירות, ובעיקר – ביחס התורה ליציאה מן המדבר (המהווה סוג של תיבת נוח) וכניסה לארץ ישראל, בה אנו חיים לאור עוז החיים הטבעיים, ומשלחים את הכוחות. גם היציאה מן התיבה מתרחבת במישורים אישיים וכלליים כאחד. גם האדם היחיד מיועד לתת לכוחות להתפתח, להתעלות, לטעת, להתקדם, ולא לחיות בפחד מתמיד ובתחושה כי מיצרי התיבה סוגרים עליו, והדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר אנו עוסקים בדמותה של אומה. לא בתיבה אנו מבקשים לחיות כי אם במרחבי ארץ – הפיזיים והרוחניים כאחד, ואף שאנו יודעים כי לעתים יש צורך בתקופת תיקון, אנו מדגישים לעצמנו כי תקופת תיקון זו היא תקופה זמנית ולא נצחית, וסוף החיים לשוב למסלולם ולפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, במישורים הרוחניים והפיזיים כאחד.

המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת נח תשע"ב

 

 

בית המדרש