ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מותר לוותר - ולהתרחב

ע"י: הרב יובל שרלו

עתים טוב לבקש את ההרחבה במקום אחר, ואף שחוטא יוצא נשכר ומישהו אחר חוגג על חשבוננו – רחבות הדעת שבאה בעקבות השלום מבשרת טוב הרבה יותר גדול. הרב שרלו בעקבות יצחק ובארות המים

מות גם לנסות שלא לריב; מותר גם להפסיד ולשתוק. אין חובה לעשות כך, ואם נעשה עוול כלפיך מותר גם להילחם, אולם מותר גם לשתוק; מותר גם להעדיף את ההתקפלות וספיגת המכה על פני המאבק. כאמור, אין חובה לעשות כך, והתפיסה המוסרית של חובת נתינת הלחי השניה נתפסת בעינינו בצדק כהיפוך המוסר, אולם מותר להיות גם כאלה מרצון ומבחירה. יצחק אבינו לימד אותנו את העיקרון הזה בפרשת השבוע: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ד'לנו ופרינו בארץ". גם חכמים לימדו אותו את סודם של "הנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים...". זו אחת המידות הטובות.

כאמור, דרכים רבות פתוחות בפני האדם בשעה שנעשה לו עוול. לא זו בלבד, אלא שהדבר תלוי מאוד בנסיבות, כיוון שלעתים דווקא שתיקה על עוול משמעותה "לא תעמוד על דם רעך", ומישהו אחר יוצא נפגע. אנו גם מכירים מצבים נפשיים בהם האדם כופה על עצמו שלא להגיב, והדברים דווקא מתפוצצים בקירבו בהמשך הדרך, ופורצים החוצה כהר געש מסוכן הרבה יותר. גם לכך התייחסה התורה, והיא ציוותה בפרשת קדושים "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמתך...", ולאור דברים אלה פסק הרמב"ם "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא". הרמב"ם אינו פוסק שמותר לאדם להכות את חברו, אולם הוא מלמד כי לעתים שמירת המתח בלב ואי הוצאתו החוצה היא איסור תורה.

דווקא בשל העובדה שפתוחים דרכים רבות בפני האדם – לעתים חובה להגיב, לעתים חובה לשתוק, לעתים מותר לעשות כך ולעשות כך – מחייבת את האדם לחשוב, להתמודד, להתלבט ולפעול מתוך הכרעה. בשעה שאין האדם מגיב אימפולסיבית, אלא בוחן את עצמו ואת המציאות, ותגובתו ביחס לעוול שנעשה כלפיו היא תוצאה של שיקול דעת – הוא נמצא במקום טוב יותר, ולא זו בלבד אלא שהוא גם מחשב את חשבונו של עולם, ומודע למחירים שייגבו ממנו בין אם יתפרץ ובין אם ישתוק. כל אלה מעצבים ביתר רגישות וביתר דיוק את הדברים הנכונים לעשותם.

יצחק אבינו אפוא מלמד אותנו בפרשה זו את אחת הזוויות של סוגיה זו. אין היא חזות הכל, ואף על פי כן יש לה משמעות רבה מאוד. לא את הצדק חיפש יצחק בתגובתו – אלא את השלום; הוא לא פעל כך בשל שחשב שהבארות אינם שייכים לו, ואף לא בשל העובדה שפחד שלא ינצח, אלא בשל העובדה שטוב היה לו לחפש את בארותיו במקום בו ירחיב ד' לו, והוא לא ייאלץ להיכנס לשפה של מאבק. יצחק אבינו לימד אותנו כי דרך זו אינה נתפשת כמי שהוא "פראייר", ואינה חלק הכרחי מתבוסת האדם ומנפילתו. לעתים היא הדרך הנכונה ביותר: בחיי זוגיות, בנהיגה על הכביש, כהכרעה פוליטית, ביחסים עם הזולת, ובמסגרות רבות. לעתים טוב לבקש את ההרחבה במקום אחר, ואף שחוטא יוצא נשכר ומישהו אחר חוגג על חשבוננו – רחבות הדעת שבאה בעקבות השלום מבשרת טוב הרבה יותר גדול.

 

 

בית המדרש