ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

היש מדיניות כלכלית יהודית?

ע"י: הרב יובל שרלו

חייך או חיי חברך? סוציאליזם או קפיטליזם? חסד או צדק? הרב יובל שרלו דן במדיניות כלכלית יהודית

במאמר זה אדון בשאלת המדיניות הכלכלית ה"יהודית". אולי יהיה הדבר מפתיע אולם יסוד ההלכה הוא "שלך קודם לשל אחרים". ההלכה מכירה ברכושו הפרטי של האדם ברמות עילאיות, ומקרינה כתוצאה מתפישת יסוד זה אין ספור של הלכות מעשיות. אין אמירה קפיטליסטית גדולה מזו, ואין יסוד הלכתי משמעותי יותר בדיני ממונות מאשר זה. לא זו בלבד, אלא שהאתוס הסובב הלכה זו, והמדבר על חשיבות ההתפרנסות מעמל כפיים, על חשיבות החברה היצרנית, על שבחי עושרו של האדם (בשים לב למספר הפסוקים בתורה העוסקת בעושרם של האבות עליהם השלום ודמויות אחרות, ובתיאור טוב ארץ ישראל) ועל עניינים אחרים הקשורים בכך מלמד כי אכן אין מדובר בהקמת של חברת מסכנים הנשענים על הציבור. המשנה במסכת פאה מדברת בחריפות שאינה מצויה על ההישענות על הציבור כשאין צורך ממשי, והגמרא העוסקת בשאלת תכנון הילודה מתייחסת גם לשיקול הציבורי בדבריה. מכאן יש לגזור גם מדיניות מקיפה הרבה יותר - לא רק את דמותו של האדם אלא גם את דמות המדינה המתנהלת לאור עקרונות יסוד כלכליים אלה.

חידושה של התורה הוא שמדובר ב"קפיטליזם חברתי" המחייב את האדם שלא לראות את עצמו בלבד. זהו הקו המנחה העיקרי של תורת ישראל, ואין הוא מאיים על היהדות אלא מהווה את בשורתה העיקרית. עמדת רשב"י אכן לא אומצה - לא על ידי פוסקי ההלכה ולא על ידי התרבות הציונית דתית של החברה כולה. ההבדל הבסיסי בין המדיניות הכלכלית הכואבת הנוכחית אינו בשאלת האחריות לקיום העולם המערכתי, והעולם הרבני ברובו אינו מרכסיסטי כלל ועיקר. ר' שמעון שקאפ, בהקדמתו לספרו "שערי יושר" פיתח את משנת אהבת העצמי לשיאים לא יאומנו, ומשנתו הכלכלית ועמדות היסוד שלו ביחס אליה נובעים ממנה. על כן צודק נדב כי הנושא העיקרי אינו החסד כי אם המיסים וחלוקתם הצודקת, קביעת תקציב המדינה וגודל הגירעון, היחס בין הריבית הצמיחה ושער החליפין וחשיבות יציבות המשק ועניינים שונים הנוגעים לכך. אין משנה כלכלית מתאימה יותר לעולמה של תורה מאשר זו המבוססת על החתירה הפרטית של כל אדם למיצוי מקסימום של כישרונותיו ויכולותיו.

ברם, גם באלה יש משמעות עמוקה מאוד לעמדת הרבנים. יש קפיטליזם גס ואטום ויש קפיטליזם מעצים ותובעני; יש קפיטליזם המטפח קשרי הון שלטון ועיתון ויש קפיטליזם מוסרי יותר הן מכוחו של חינוך ותרבות והן מכוחה של רגולציה מסודרת; יש קפיטליזם המודד את השגיו במושגי צמיחה יציבות ושער החליפין, ויש קפיטליזם המודד את השגיו גם בשאלת הפערים הכלכליים, שהם גם בלתי מוסריים ולאמתו של דבר גם בלתי כלכליים. יש קפיטליזם השם את לבו בעיקר להישגי המאקרו ויש קפיטליזם הרואה ככישלון מר את העובדה שאחוז האבטלה עולה ושאין לו פיתרון דווקא לתעשיות הנמוכות והמסורתיות. זה מקומם של הרבנים, החוברים ובצדק אל אנשים רחבי דעה ובעלי השפעה במשק  ותרים יחד עימם אחר הדרכים לפעול. לא זו בלבד אלא שתפקידם של הרבנים להזכיר כי מיצוי כישרונות אינו כלכלי בלבד כי אם גם רוחני ומדותי; תפקידם של רבנים הוא להעמיד אתגרים נוספים מאשר השאלה הכלכלית בלבד, ואכן גם לומר שלא רק המעמד הכלכלי של האדם קובע את הצלחתו בעולם הזה. זו מציאות מורכבת מאוד, שאיני מבין מפני מה נדב שנרב מכנה אותה במילות גנאי, לועג לה ובז לה, ורואה אותה כדבר מה המנוגד לעולמו היסודי של הרב בישראל. זה גם המקום המביא את הרב למרכז ההוויה הישראלית, ששם צריך להיות מקומו, ולא אל השוליים. מדובר אפוא בתפקיד כפול: הן זה הפונה לחברה הישראלית ומשתתף בעיצוב פניה היותר צודקים, והן זה הפונה אל הקהל הדתי ומשפיע על התפישות הדתיות: בצד האמרה כי ייעודו של האדם בעולם הזה הוא להיות דבק בא-לוהים מלמדים הרבנים כי לא פחות מכך ייעודו הוא לעצב עולם מתוקן יותר במישור הצדק החברתי, ולא זו בלבד אלא שמדברי חכמים עולה שהצדק החברתי הוא הוא הקיום של "ולדבקה בו".

שכן בשני מסלולים יש ללכת כדי להתמודד עם הרוע האנושי העלול להתפרץ דווקא מכוח "חייך קודמים" ודווקא בשל מדיניות בסיסית של הפחתת התערבות ממשלתית - חינוך האדם והעצמתו המוסרית מחד גיסא ומערכת רגולציה המסדירה הסדרים שונים מכוחה של העוצמה המדינית מאידך גיסא. על כן אנו משקיעים את עיקר חיינו בעיצוב דמות האדם ופיתוחו כפי שקבע בצדק נדב בדבריו, ובד בבד בהגבלות מסגרתיות שונות גם על העולם הקפיטליסטי ובדאגה שתהיה חלוקת צודקת של ההון ושל הקרקע, בשאלות מורכבות של רגולציה בעידן של הפרטה ובכל התחומים המשמעותיים ביותר להווייתנו. תורת ישראל אכן צופה לא רק לבסיס היסודי של "חייך קודמים" אלא גם לחובת ההרחבה של דמות האדם לצדדים נוספים הקיימים בו. הרעיון של העברת המוקד מהמסגרת אל דמות האדם וחינוכו הוא רעיון יסודי נכון מאוד שצריך לאמץ בהרבה מאוד תחומים אחרים, ורק ארמוז בדבריי לתחום הצניעות, שגם בו אנו לוקים בניסיון מתמיד להעמידו על המסגרת ולא על חינוך האדם ויכולתו להתמודד עם העולם הקיים.

קודם לסיום דבריי לא אניח את מקומו העצום של החסד המפנק והמלטף. אכן, החסד משטח לעיתים את דמות האדם המקבלו, והחסד מונע פעמים רבות יציאה לעבודה. ברם, צריך להיזהר מלהשמיט את הקרקע תחת רגלי האנשים תוך כדי החתירה המתמדת לצדק. רבנים מקדישים חלק ניכר מזמנם, ובצדק, לחסד האנושי הפשוט כלפי בני אדם שלא מצליחים להיות שותפים בכל אותן משימות גדולות. שאלות אלו שרבנים עוסקים בהם במקביל לעיסוקם במערכות הכלליות, ועושים זאת במסירות נפש ובתביעות עצמיות מהם וממשפחתם, הן שאלות קיום עמוקות לא פחות מאשר השאלות הרות הגורל בהן טפלנו לעיל. אין דבר מה חשוב לאדם יותר משלום הבית השורר בביתו, ואין דבר מה שהולך בצידי הדרך הכלכלית זקוק לו יותר מאשר אישור מרב לאסוף תרומות בישוב. רבנים יודעים את אומנות הזהירות שלא להילחם את מלחמות החברה ולעצב את פני הכלל על חשבון חריף המוגש למי שלא מצליח או למי שכבר כשל. הם מעניקים לו את התמיכה לה הוא זקוק, גם אם היא נוגדת את הכללים המערכתיים בהם הם עוסקים. אחת הרעות הגדולות של העולם המערכתי שנדב מדבר בשבחו הוא הבדידות האישית של שני אדם, איבוד הסולידריות, מבצעי החסד  המדומים של ערוץ 2 ועוד עניינים שונים כאלה. האל נא נשמיט את מקום החסד מעולמנו בשעה שאנו בונים את העולם המתוקן יותר.

 


* המאמר הוא חלק ממאמר אחר

 

 

בית המדרש