ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

זעקת העוולה וגאולתה

ע"י: הרב יובל שרלו

על אף הנטייה הראשונית לתקוף את מי שלא נהג כשורה אנו חייבים לבחון את שורשיו של המעשה, ולהקשיב לזעקה הנוראה העולה ממי שנפגע, עד שנאלץ לפעול בדרך כה חריגה.

בפרשת יהודה ותמר נעשה לתמר עוול עצום. יהודה מצא ניחומים לאחר מות אשתו, ככתוב "וינחם יהודה". תמר לא מצאה ניחומים. האשימו אותה בעוול שלא היא הייתה סיבתו. התורה עצמה מעידה כי ער ואונן, שני בעליה הראשונים מתו בשל העובדה שהם היו רעים בעיני ד'. לא היא הייתה אשמה במותם, ולא זו בלבד אלא שהם חטאו גם כלפיה.היא לא זכתה לפרי בטן מהם. אף על פי כן – היא זו ששילמה את המחיר. יהודה לא פירש נכון את המציאות הקשה הזו, ובמקום להטיל את האחריות על כתובתה הנכונה, הוא חשש למותו של שלה בנו, ועל כן הורה לתמר לשבת אלמנות בית אביה. מתה – חיה; שומרת יבם למי שאינו מתעתד לשאתה.

אנו לומדים בדרך כלל את דרכה של תמר להתמודד עם הבעיה, ואת הוראת הדרך שהיא הורתה לנו. היא מהווה את מקורה של ההלכה של "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים". ואכן, היא לא הלכה בדרך של הלבנת פני יהודה ברבים, כי אם הותירה בידו את הבחירה, האם לומר בפומבי "צדקה ממני", או להתעלם מהמטה והפתילים ולהניח להוציאה להורג, בנימוק כי בסופו של דבר היא זינתה. גדולתו של יהודה הייתה ביכולת ההתייצבות שלו מול הציבור, ביכולת להודות ולהתעלם מכל התירוצים שהיו יכולים להוביל אותו להכחשה, ולפלס בכך את דרכו של המשיח. זו אחת הפרשיות המופלאות ביותר,בה שני גדולי האומה – יהודה ותמר – חושפים את עוצמות הנפש המביאות להנהגת עם ישראל: היכולת שלא להלבין פנים והיכולת להודות קבל עם ועדה.

אולם כלומדי תורה אסור לנו להתעלם בשני היבטים נוספים של פרשה זו. ראשונה בהן היא העוול שנעשה כלפי תמר, והאפשרות כי הוא היה ממשיך לולא היא הייתה נוקטת פעולה מעשית, מרחיקת לכת, כדי להיגאל מעוול זה. כמה אנחנו צריכים להיזהר שלא לגרום עוול, ולהטיח את האשמה במי שאינו ראוי להטחה זו; כמה אנחנו צריכים להיזהר שלא נביא במעשינו לטרגדיות קשות, שנובעות מהנוחות לטפול באחרים את טענות הכישלון, ולהביא בכך שהם יסבלו שלא בצדק.

וההיבט השני הוא הערכת מעשיה של תמר. היא נהגה כאמור בדרך מרחיקת לכת ביותר – התחזות לזונה, ופיתוי חמיה שלא כדין. אפשר היה להתבונן על מעשיה כחציית כל הגבולות, ולטעון כלפיה כי גם אם נעשה עוול מסוים – יש דברים שאסור לעשות. אלא שלא כך הסתכלו עליה חכמים. המדרש מציין כי  "מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים", ומכריע בכך שיש לראות את מעשיה כדבר הראוי לשבח, שכן התכוונה לשם שמיים. אפשר שהכרעה זו. שאינה כתובה במפורש בפשוטו של מקרא, כתובה בסיפור מופלא שמאוד מקביל לסיפור זה, והוא סיפור מגילת רות, אולם זה כבר עניין לבירור אחר. לא זו בלבד, אלא שהיא פעלה באופן נועז זה מכוח העובדה שנעשה כלפיה עוול. אנחנו צריכים ללמוד מכך כי גם אם פועל אדם באופן מרחיק לכת ביותר כדי לגאול את עצמו מעוול שנעשה כלפיו – אנחנו חייבים להתבונן על הצדקת המעשה ולא על ביקורת הקורבן. על אף הנטייה הראשונית לתקוף את מי שלא נהג כשורה אנו חייבים לבחון את שורשיו של המעשה, ולהקשיב לזעקה הנוראה העולה ממי שנפגע, עד שנאלץ לפעול בדרך כה חריגה. ומעל לכל, את הכרעתו של יהודה כי כיוון שנהגה כך מכוחו של עוול שנעשה לה – לא רק שלא תוצא להורג, אלא שהיא תהיה אשתו והוא עצמו ייבם אותה, ויקים בכך את שושלת יהודה.

המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת וישב

 

 

בית המדרש