ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לחזור לשפיות-מכתב בעקבות סוגיית הדרת הנשים

ע"י: הרב יובל שרלו

מהי הדרת נשים?מה לא נחשב הדרת נשים? איפה הוויכוח לגיטימי? על כך במכתב הבא

לממשיכי דרכה של הישיבה וידידיה

לחזור לשפיות

אחד הסימנים המובהקים למחלוקת שאינה לשם שמיים היא תופעת ה"סלט". מערבבים את כל הנושאים, הצודקים והאינטרסנטים, הקשורים באמת והמנותקים לחלוטין, למערכה אחת, ועוברים למאבק הכולל את הכל ביחד. לא זו בלבד, אלא שיוצרים מערכת הפחדות ואיומים הטוענת כי לא ניתן להפריד בין הצודק ובין הלא-צודק, בין הראוי ובין הלא-ראוי, ובכך מזינים את אש המחלוקת והקרע. אנו נמצאים כעת במצב הזה. לא זו בלבד שכל הנושאים הקשורים בנשים ובגברים הופכים להיות חטיבה אחת, ומכונים בכותרת אחת – "הדרת נשים" – בין בנושאים בהם היא נכונה ובין בנושאים בהם אין קשר בין הדברים, אלא שכעת גם אין נכונות להקשיב לטענות הצודקות משני הצדדים.

איני יודע אם ניתן עוד לחזור לשפיות ולדבר בשפה אמונית ראציונלית, כמו גם בשפה חברתית לא מתלהמת, אולם אני מתכוון לנסות, ואולי יפלו הדברים על אוזן קשבת, ויהיה ניתן לחבר את כולם למערכה אחת של שלום. את הסוגיות הקרויות הדרת נשים צריך לחלק לשלושה נושאים שונים, וממילא גם לשלושה פתרונות שונים.

תחום אחד הוא התחום הישיר בו אכן מתקיימת הדרת נשים. נגד תחום זה צריך להילחם, לא רק בשל הרצון לחיות ביחד ועקרונות הסובלנות, אלא דווקא מכוחה של האמונה ושל התורה. הפגיעה בנשים כמו גם בקבוצות אחרות בשם התורה - היא עצמה עיוות והפיכת התורה למקור של אפליה והרחקה. צריך אפוא לבטל לחלוטין מגבלה כלשהי המוטלת על נשים להספיד את קרוביהם; צריך אפוא לבטל מגבלה כלשהי המוטלת על נשים לקבל פרס המגיע להן על הישגיהן; צריך אפוא לבטל מגבלה כלשהי המוטלת על נשים להיות חלק ממועצה דתית, ועדה למינוי דיינים (ובכותבי זאת אני מודע לכך שהדיינים על פי ההלכה הם גברים בלבד) וכדו'; צריך אפוא לבטל כל הגבלה החלה על נשים ונובעת מראיית הנשים כאיום על הגברים. זה לא צנוע, זה לא הוגן, זה לא צודק וזו לא קדושה.

תחום שני נמצא בקצה ההפוך. לאמונת ישראל יש בשורה לעולם, בתחום הצניעות, הקדושה והטהרה, ובשורה זו מובילה לשני תחומים מהותיים. ראשון בהם הוא ההפרדה בין גברים לנשים במקומות בהם הפעילות הגופנית היא מהותית. זכותם המלאה, ולדעתי כמובן חובתם המלאה, של גברים ונשים לקיים פעילות כושר גופנית נפרדת, ובלבד שהפרדה זו תתקיים בשוויון מלא לנשים ולגברים כאחד; אין שום הצדקה בעולם שרשות מקומית שבאחריותה חופי רחצה לא תחויב להקצות מקום לרחצה נפרדת; על הצבא לקיים את פקודותיו שלו עצמו – פקודת השילוב הראוי – ולהפריד יחידות שדה בהן יש שרות פיזי משותף, וכדו'. סוגיות אלו אינן קשורות כלל להדרת נשים, ואף שאני מכיר את הטענה כי במקום בו יש הפרדה יש גם אפליה – איני מקבל אותה, והיא יכולה להיות שוויונית לחלוטין. השני הוא מאבק משותף, אליו לו זכינו היו חוברים רבנים ותנועות פמיניסטיות  (כתבתי על כך לפני שנים רבות www.ypt.co.il/show.asp?id=20295)   כנגד הביזוי המחפיר שנוהגת בו התרבות ההווית ביחס לגוף האישה, בו חוברים אנשי פרסום ו"אומנות", סרסורים ואנשי טלוויזיה, ומטמיעים את היחס המבזה והמשפיל לנשים. לו לא היה עולם של חוסר אמון כה גדול בין התנועות השונות היינו יכולים להיות היום במקום טוב בהרבה. אני מאמין כי בסוגיות אלה ניתן היה להגיע להסכמה מלאה, בלי צורך בוויתורים, לו לא היה ה"סלט" מאפיין את הדיון הציבורי.

התחום השלישי הוא המרחב בו קיים ויכוח ציבורי, ובו יש היגיון בטיעונים לכאן ולכאן. זה התחום בו ניתן וצריך לקיים את הדיון הציבורי. דוגמה לדבר היא הפרדת האוטובוסים בעולם החרדי. כדי להסיר ספק אני מבקש להדגיש כי אני מתנגד לה, מסיבות רבות שרובן הלכתיות: אני מתנגד לכך שנשים בכלל תיתפשנה על ידי נושאי האמונה כמסוכנות וכסוכנות פיתוי, ורואה בכך דרך המנוגדת להלכה; אני חושש מהמדרון החלקלק של גלישה לאלימות, שמידי פעם פורצת; אני רואה בכך מבוא להדרת נשים שנגדה יש להיאבק; אני רואה בעיה הלכתית של תביעת הפרדה בין איש לאשתו במרחב הציבורי, ועוד ועוד. אולם אני מבין כי יש עמדות אחרות, הקשורות גם לחיים במרחב הרב-תרבותי ולסובלנות לתפישות חיים אחרות, ואותן צריך לעצב בדרך מוסכמת, בה אף צד לא יקבל את מלוא תאוותו, אולם אפשר יהיה לחיות עם הפיתרון. לו הינו מסוגלים לתחום את הדיון הציבורי לנושאים אלה, או למצער להפריד אותם משני האחרים – היה טוב בהרבה.

במקום בו אין יכולת לבצע את הניתוח הזה, או דבר מה הדומה לו, אין גם סיכוי שלא תאומץ שפה כוחנית, שתזרים הרבה דם רע למרחב הציבורי, ולא תביא לא ליותר צניעות ולא ליותר שלום, לא לקדושה ולא לאנושיות. אני מאמין כי אם יחברו כל המוכנים להפריד בין הנושאים השונים, ובמקום החשדנות והפחד המתמיד יתמלאו רצון טוב ואמיתי לעצב את החיים המשותפים בדרך נכונה – יהיה הרבה יותר טוב לכל הערכים כולם.  אולם לצורך זה צריך להחליט לחזור לשפיות, לא לפחוד להסכים על מה שניתן להסכים – בשני הצדדים – ולא לפחוד מכך שיש מחלוקת בנושאים אחרים. זו דרכה של חברה שפויה שמבקשת את הקיום המשותף בכלל, לפי הבנתי 

 

 

בית המדרש