ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הרהורים על כוונון ההלכה לרצון ה´

ע"י: הרב יובל שרלו

"לעתים נדירות אנו מוצאים כוונון של ההלכה, שמתייצב באומץ מול המציאות ואינו מסתתר מאחורי ניסוחים; לא זו בלבד, אלא שלעם יש חושים בריאים, ואם אינם נביאים – בני נביאים הם, ודברים שונים מתרחשים בפועל בעולם הנאמנים לקיום המצוות. כל אלה הם תהליכים המתחוללים כבר בימינו, והם מובילים אותנו כבר עתה בצעדים מהוססים לקראת הפן הזה של גאולת התורה והחתירה לאמת שבה" הרב שרלו במאמר מונומנטלי על מעמד ההלכה בימינו

סערת נפש גדולה התחוללה בתוכי ביום העצמאות בהיותי בשיעור ה'. תחושה עמוקה שההלכה כפי שאנחנו מקיימים אותה היום לא מכוונת לרצון ה' יתברך היא שטלטלה את רוחי. איני יודע לשחזר היום את הנושא שעמד על הפרק, אולם הייתה זו חוויה מכוננת שמלווה אותי עד היום, וכנראה עוד שנים רבות. אני זוכר כי ביקשתי לדבר עם ראש הישיבה, מו"ר הרב עמיטל זצ"ל, והוא הפיח בי רוח של תקווה. יום אחד תקום הסנהדרין, ובה יתקיים אותו דיון שאני חולם עליו ומצפה בכיליון עיניים לבואו.

היכן טמון המקור לבעיית הכוונון הלא-מדויק של ההלכה כפי שאנו מקיימים אותה היום? אתחיל ראשית בהבהרה היכן היא לא נמצאת: אני מאמין באמונה שלמה כי ההלכה היא גילוי הרצון הא-לוהי המוחלט, ושהיא אחת משתי הבשורות העיקריות של תורת ישראל. כך כתוב בתורתנו הקדושה: "ומִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". ההלכה מכנסת לתוכה את עולם האמונה במלואו, מפסגת הפילוסופיה והמחשבה ועד תיקון העולם ועיצובו. ההלכה היא הביטוי המעשי של עולמות הקודש, ובשל כך היא מהווה כלי כפול – הן כלפי מעלה, וממנה ניתן ללמוד על יסודות האמונה ומחשבת ישראל; הן כלפי מטה, וממנה חובה ללמוד את הדרך אשר נלך בה. לא זו בלבד, אלא שנאמנות מוחלטת להלכה מהווה גם את אחד מיסודות החוויה הדתית והקיום האמוני המיוחד לישראל. החוויה הזו מיטלטלת בין מצבים בהם אנו מזדהים לחלוטין עם עולמה של האמונה והיא מבטאת את כל מה שמתחולל בתוכנו, ובין כשאנו חשים סתירה בין עולמנו הפנימי ובין הוראותיה של ההלכה, ואז אנו חווים את חוויית העקדה המיוחדת למפגש שבין א-לוהים ואדם. בין כך ובין כך אנו מחויבים לה באופן מוחלט, וכאמור – אנו רואים בה גם את הבשורה המיוחדת של אמונת ישראל כפי שניתנה למשה מסיני.

חכמי התורה שבעל פה הם המופקדים על הגדרתה של ההלכה. תורה שבכתב דומתה על ידי הרב קוק בפסקה הראשונה של "אורות התורה" לרוח א-לוהים המרחפת מעל המים, נוגעת ואינה נוגעת. דימוי זה מדגיש את אופייה הרוחני המופשט של התורה שבכתב, ועל הצורך לכנס את הרוח הגדולה למסגרת משפטית של הלכות וסעיפים. את זה עשו חכמי התורה שבעל פה מיום שניתנה תורה למשה רבנו, ועל כך מעידה המשנה בתחילת מסכת אבות, שהיא אולי הקדומה ביותר הנמצאת בידינו. כלים רבים היו להם: בראש ובראשונה המסורת כפי שניתנה למשה בארבעים הימים שהיה בהר, ומשם ואילך בכלים המיוחדים לתורה שבעל פה: מידות שהתורה נדרשת בהן; השכל האנושי; הסברא הישרה ועוד כלים רבים ומגוונים.

התורה שבעל פה נקראת כך בשל תבניתה המקורית. היא אמורה להיות בעל פה. אין מדובר בדרכי מסירה בלבד אלא ביסוד מהותי שהוא אולי היסוד הגדול ביותר שבה: היותה בעל פה שומר על רעננותה, עדכונה המתמיד, והתוויית המפגש שבינה ובין המציאות. כשהמציאות משתנה, דרכי המימוש של התורה שבעל פה נבחנות מחדש. לעומת זאת, משעה שהתורה שבעל פה נכתבת אנו מוצאים בהכרח תהליך של קיבוע מסוים. המילה הכתובה מקבלת ממד נצחי, והיכולת לבחון מחדש בכל דור ודור האם אנו מכוונים לרצון ריבונו של עולם נעשית קשה יותר. ברצוני להדגיש כי מחשבותיי אינן נוגעות בתקנות ובגזירות של חכמים, שלהן כללים אחרים ודרכים שונות להופעתן; עולמי עוסק בשאלות הדאורייתא, ובצורך המתמיד לבחון את הדרך למימושן.

אדגים את מצוקתי בסוגיות שאנו לומדים – השבת אבידה. יסוד דיני השבת אבידה הוא מדאורייתא, ופרשת השבת אבידה מופיעה פעמיים בתורה, מלבד היותה קשורה גם ב'לא תגזול' ובעניינים אחרים. זהו יסוד נצחי שלעולם לא ישתנה, וזו אחת הבשורות של תורת ישראל באחריותנו לממונו של אדם אחר. ברם, סוגיות התורה שבעל פה עוסקות בדרכי המימוש של מצווה זו – מהגדרת אבידה, דרך ההנחה שאם יש בה סימן אין בה ייאוש בעלים, דרך דרכי ההכרזה וכדומה. כל אלה נמצאים בפער עצום בין המציאות בה אנו חיים כיום. בפרק שני של מסכת בבא מציעא לא נמצא את מחלקת האבדות של אגד ואת המשטרה; לא נמצא את יאוש הבעלים גם באבדות שיש בהן סימן לאור השינויים הסוציולוגיים; לא נמצא את האינטרנט כאחת מדרכי ההכרזה; לא נמצא פיתרון לעוד הרבה מאוד שאלות שנובעות ממציאות החיים של ימינו, ואשר מחייבות כוונון הלכות השבת אבידה מול ריבונו של עולם.

ביום שתוקם הסנהדרין – זה יתחולל. ברם, עד שיום זה יגיע (ויש לזכור כי לפחות לדעת הרמב"ם יש צורך בהסכמה של כל רבני ישראל על חכם אחד שניתן לסומכו – אשרי המאמין שזה יקרה בקרוב) התחושה העמוקה היא שאנו לא שומרים את ההלכה שריבונו של עולם ציווה אותנו בה, אלא מקובעים בדרכים שהן לכאורה נאמנות להלכה, אך למעשה מדובר בקפיאה. אני מבקש להדגיש כי דבריי רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהאידיאולוגיה של הניאולוגים ושל הרפורמים – הם לא רואים בכלל בהלכה מקור סמכות אלא מקור השראה לבחירתו של האדם; השאלה שהם שואלים אינה מה רצון ה' יתברך מאתנו; הם לא מכירים כלל ביסוד העקדה, המחייב את האדם לעשות את רצון שמים גם אם הדבר מנוגד לעמדתו הרגשית או אפילו המוסרית ועוד ועוד. סערת רוחי המתמדת באה ממקור הפוך לחלוטין – מתוך רצון כן ועז לעשות את הרצון המדויק של אבינו שבשמים. הדיוק הוא החסר לי, ואנו מתרחקים ממנו עוד ועוד.

השבת אבידה לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. אני מאמין כי למעשה כל השולחן ערוך יכוונַן מחדש על ידי הסנהדרין. זמני קריאת שמע ייבחנו מחדש, שהרי כיום דרך בני מלכים אינה לקום בשלוש שעות; הרבה דינים בדיני שבת ייבחנו מחדש, בשל השינוי בעולמם של החיישנים והמחשוב; הסנהדרין תזדקק לדון בהגדרות העבודה זרה בימינו, בחברה שאחד התהליכים העקרוניים בה הוא תהליך של חילון ועוד ועוד. בחלק מהדברים הסנהדרין תלמד כי מדאורייתא אנו חייבים להחמיר הרבה יותר בתחומים שונים שאנו לא מתייחסים אליהם כלל וכלל; בחלק היא תלמד כי דברים שאנו עושים היום מדאורייתא הם בלתי רלוונטיים. עבודה רבה עומדת בפניה. ולוואי ונזכה.

האם ניתן לעשות דבר מה כבר כעת? דומני שכן, והרבה, אלא שלכך יש שלושה תנאים מוקדמים: ראשון שבהם, המופיע בכל התשובות שמחבריהן חש כי צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם – הכיוון לשם שמים. יש צורך בעבודה רוחנית עמוקה, בדביקות בריבונו של עולם, בחיפוש דברו המדויק, בנכונות להעמיק ולהבין כי כלל לא מדובר בחיפוש קולות בהלכה, ואף לא בחיפוש חומרות בהלכה, אלא ברצון כן, ישר, עניו ועז לעשות את רצון ה'. בלי עבודה גדולה על המידות ועל האמונה, על הדביקות ועל חיפוש מתמיד אחר דרכים לעשות את רצונו לא נוכל לעשות דבר בזמן הזה. שנית, יש צורך בשנים רבות של לימוד, כדי להפוך ולהיות תלמידי חכמים של ממש. עולם הפסיקה ההלכתית הוא עולם אקסקלוסיבי, שאמנם מונח בקרן זווית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד, אולם פתיחת השער בפני כולם מחייבת. היא מחייבת התמדה, התמסרות, חזרה ושינון, חקירה מתמדת של התחומים ההלכתיים השונים, והימנעות מביטול תורה. התנאי השלישי הוא שאכן מדובר באדם הסוער, והמבקש את דרכו בענווה ובצניעות מול ריבונו של עולם, ולא באג'נדה פוליטית או תנועתית שמגייסת את ההלכה לצרכים אחרים.

כשאלה קיימים ניתן לעשות הרבה. לאמתו של דבר, התורה שבעל פה לא קפאה, על אף העובדה שהיא נכתבת והיא לכאורה מקובעת. הדברים נעשים בדרכים שונות. בדרך כלל נמצא כי פוסקי ההלכה הערים לבעיה זו ממשיכים אמנם להשתמש בשפה ההלכתית שנכתבה, אך למעשה הם מעניקים לה פרשנות מחודשת. אנו נכיר זאת לדוגמה בפסיקתו של ר"מ פיינשטיין זצ"ל לגבי אבדות שיש בהן סימן בימינו; לעתים נדירות יותר אנו מוצאים כוונון של ההלכה בדברים מפורשים יותר, שמתייצבים באומץ מול המציאות ואינם מסתתרים מאחורי ניסוחים; לא זו בלבד, אלא שלעם יש חושים בריאים, ואם אינם נביאים – בני נביאים הם, ודברים שונים מתרחשים בפועל בעולם הנאמנים לקיום המצוות. כל אלה הם תהליכים המתחוללים כבר בימינו, והם מובילים אותנו כבר עתה בצעדים מהוססים לקראת הפן הזה של גאולת התורה והחתירה לאמת שבה.

שאלתי את עצמי, מה ירגיע מעט את הסערה הזו? נראה לי כי ישנה רשימה ארוכה של דברים, שכל אחד מהם תורם את תרומתו לרתימת הסערה לתהליכים חיוביים ובונים. בין שאר הגורמים ניתן למנות בראש ובראשונה את בני הברית, החשים את אותה תחושה בדיוק, ומדברים על כך (לפני כמה שנים עסק בכך יואב שורק); את המתמסרים לתלמוד תורה ביושר פנימי; את פסקי ההלכה המיוחדים, מהם עולה הכרה ברצון לכוונן את ההלכה בצורה מדויקת יותר למקורה, ולא להינעל מפניה; את הציבור שאינו מחפש את הדרך הקלה להיפטר מעולן של מצוות, אלא דווקא את הופעתן המלאה. יש הרבה תהליכים שאפשר שיתחוללו בתוכנו, כדי שנבוא ביתר נאמנות ודיוק לרצון המלא של ריבונו של עולם.

 

 

בית המדרש