ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מוסר תשלום במוסדות דתיים-מה לעשות?

ע"י: הרב יובל שרלו

מנהל מוסד דתי שואל את הרב שרלו מה לעשות כשלא משלמים מה שמגיע, האם לעבוד בשם האידיאל. להלן השאלה והתשובה

שאלה:

לכבוד מו"ר הרב שרלו יובל הי"ו,

שלום,

ברצוני להעלות בפני מו"ר נושא היושב על מצפוני זמן רב, וכיוון שחלה תפנית מסוימת , שאפרט אותה בהמשך, אני רואה את הדברים בחומרה רבה עוד יותר, ולפני שאני פונה לעשות צעדים משמעותיים באופן מעשי, ברצוני להיוועץ ברב.

במקום בו אני גר, ושאליו עברתי בעקבות מעשה החינוך, יש תיכון מקיף ממ"ד לבנים (כל האמור במכתב זה נוגע גם לתיכון הבנים והישיבה, וגם לתיכון הבנות והאולפנא בישוב).

בעקבות דרישה שעלתה מן השטח, ובעקבות הרצון לתת מענה לציבור גדול ששלח את ילדיו ללמוד מחוץ לישוב, ומתוך רצון "לשמור" על בני הישוב במקום – מתוך כוונה שבעתיד יחזקו את הישוב ויחזרו להקים את משפחותיהם במקום – פתחה העירייה מוסדות תורניים יותר, הישיבה והאולפנא.

אלא ש"אליה וקוץ בה", כיוון שלא היו מספיק תלמידים לפתוח את המוסדות כמוסדות עצמאיים, הוחלט בשלב ראשון, שמוסדות אלו "יחסו תחת צילם" של התיכונים הממ"ד, ובעתיד יפעלו להשגת סמלי מוסד עצמאיים לישיבה והאולפנא.

כיודע לכולנו, פעמים הרבה, הזמני הופך להיות קבוע. כיום המצב הוא, שעובדים מסורים מאד בישיבה ובאולפנא עושים מלאכתם, בלי לזכות לגמול הראוי, עד רמה שאני כמנהל חש עושק. נכון, כולם הסכימו לעבוד בתנאים אלו, אך כל עוד יינתן להם גמול סביר כלשהוא. אנשים אבדו שנים של עמל ללא שזכו לגמול הראוי, לא בוותק ובטח שלא במשכורת.
כמו כן, למעט הרמי"ם בישיבה, שזוכים לגמול עבור תפקידם כרמי"ם, כל שאר בעלי התפקידים – לא מתוגמלים כלל, כיוון שבעלי תפקידים, כאמור, מקבלים רק מי שמלמדים בתיכון. בכללם, המנהל, סגנו וראש הישיבה. איש מאתנו לא זוכה לגמול ואף לא להכרה רשמית במשרד החינוך. ל"זכות" הפיקוח יאמר, שהוא לא מפלה אותנו לא לטובה ולא לרעה, וכשיש כנסים שבהם צריכים להופיע מנהלים – אנו מיודעים ונדרשים להתייצב כמנהלים לכל דבר.

חלק מהעניין גובל ממש בגזל (אם לא גזל ממש). מרכז בגרויות בתיכון, מקבל את כל הגמולים גם על תלמידי הישיבה, מגמולים אלו לא נהנה כלל מרכז בחינות הבגרות בישיבה (שבעצם עושה את המלאכה עבור יותר משליש מהתלמידים...). נמצא, שמרכז בגרויות בתיכון מקבל גמול כספי על תלמידים שלא הוא עושה את העבודה עבורם.

הכנסת "עוז לתמורה" גורמת לעוול ממש "לצעוק". ע"פ ההסכם מורים שנושאים בתפקידים, מתוגמלים לא רק בשכר אלא גם בנקודות. על פי הנקודות נקבע דרוג מקצועי למורה. הישיבה נכנסה כבי"ס פיילוט ל100% עוז לתמורה. כל בעלי התפקידים עושים מלאכתם בלי לקבל אף נקודה.

עם כניסת "עז לתמורה" הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לעבוד כך. אני מרגיש, שניצול טוב ליבו של הצוות, שההפליה לרעה, ושהעובדה שהוא לא יזכה לשום גמול – משפילה אותי. אם לפני ההסכם, יכולתי לפחות לפצות במתן "שעות אוויר", הרי שמעתה מתן שעות איננו גמול ראוי, שכן איני יכול לתת לצוות דירוג מקצועי.

דרוג בית ספר נקבע גם על פי איכות הבגרויות בו. בשילוב עם תלמידי התיכון אין שום סיכוי שנצליח אי פעם להצטיין, ולבד – איננו מוכרים לשום דבר. שוב יפגעו המורים, שמכינים את התלמידים לבגרות מעולה – ולא זוכים לגמול על פעולם.

אני רוצה להניח את ענייני האישי בצד, אך כיוון שבחרתי לשפוך את ליבי, אכתוב גם על כך. 8 שנים אני משמש כמנהל לימודי התיכון של הישיבה (משנה"ל תשס"ה). במשרד החינוך אינני מוכר, לא לענייני ניהול ולא לענייני פנסיה. אם ייבדק כרטיס העובד שלי במשרד החינוך, אני מוכר כמורה בלבד. אחרי 7 שנות ניהול, זוכים לקביעות בניהול, ואני – "שורף" את שנותיי ולעולם לא יכירו בעבודתי, לשום צורך שהוא.

כאמור, "הקש ששבר את גב הגמל" היה הסכם "עוז לתמורה".

ובכן, מה בדעתי לעשות? אני הודעתי שלא אמשיך את כהונתי בשנה הבאה אם לא יושג סמל מוסד.

ואז, ואז החלו כל ה"נשמות הטובות" לבוא בטענות. זה לא צעד מוסרי – נאמר, זה לא הוגן, זה סותר את האידיאולוגיה שאליה אתה מחנך, מילים לחוד ומעשים לחוד ועוד ועוד ועוד...

משום מה, אני לא חש לא מוסרי (!). אני חש שהגיעו מים עד נפש, ואף אחד מה"נשמות הטובות" לא עשה כלום כדי לפתור את העניין או כדי לקדם אותו, השאירו אותנו לבד, וסמכו על טוב ליבנו ועל ה"פראייריות" או שמא יש לומר חוש האחריות שלנו.

לי זה נגמר. אני לא מוכן להיעשק יותר. אני מאד אוהב את הישיבה ואת העשייה החינוכית בה, אני מלא סיפוק מעשייה וההתקדמות – אבל אחרי שמונה שנות "תרומה לקהילה" אני חושב שמותר לומר: "די". אני מרגיש שהעוול הזה, במסגרת החמ"ד – חייב להיפסק. מכל מקום, אני לא מוכן להמשיך כך.
אשמח לקרוא את תגובת מו"ר.
תלמידך

 

תשובה:

שלום .... יקירי

מכתבך מאוד מאוד העגים את רוחי.
אני מכיר את המציאות הזו מקרוב, בה בעיקר בחינוך הדתי מנצלים בצורה מחפירה את אלה שפועלים במסירות נפש, ואחר כך עוד מעיזים להפעיל עליהם לחץ מוסרי ומצפוני.
כמעט ואין איש העובד במערכת שלא נתקל בזה. זהו חלק מהתפיסה הדתית המעוותת, שבשם חובות אחרות – חשובות – בענייני חינוך ונושאים אחרים, זונחים לחלוטין את החובות הפשוטות מדאורייתא, כגון תשלום הוגן וכדו'.

אתחיל מסוף מכתבך:
אני מסכים עם כל מילה הכתובה בסוף דבריך. לא אתה חייב לחוש לא מוסרי – כי אם המוסד המעסיק אותך; לא אתה חייב להרגיש מי שפועל נגד החינוך – אלא מי שלא נהג כלפיך כשורה. אתה לא פועל נגד האידיאולוגיה שלנו אלא בעדה, שחלק ממנה הוא אמנם מסירות נפש, אולם שם אתה כבר נמצא, וחלק בלתי נפרד ממנה הוא הדאגה לך, ומשפחתך, שלומך וטובתך. זה לא משהו של חסד כלפיך, אלא של זכותך ואולי אף חובתך, ויותר מזה – של חובות האחרים כלפיך.
כמי שמכיר את מה שעשית בשנים האחרונות, אני מבקש לתמוך בך באופן מוחלט. גדולתה האין-סופית של ההלכה באה לידי ביטוי גם בקביעה ''שלך קודם לשל כל אדם''. זו אינה קביעה אגואיסטית, כי אם עמוקה מאוד מבחינה מוסרית. דווקא מי שזכויותיו מקוימות הוא היכול לפתוח את עצמו לאחרים, ולא להפך. ר''ש שקאפ זצ''ל כתב על כך מסה נפלאה בהקדמה לספרו ''שערי יושר'', והיא קו יסודי מאוד בהלכה. מכוח ההכרה בך ובמה שאתה – יכולת ההיפתחות שלך לאחר היא הרבה יותר גדולה, והנכונות למסירות נפש היא אכן כזו.
את הבעיה צריך לפתור. הפיתרון לא מוטל עליך, אלא על מי שעושק ועושה עוול.
ככל שאוכל לעזור, אעזור לך ולצוות היקר שלכם לפנות לפרנסי הציבור כדי שתקבלו את מה שמגיע לכם. פרנסי הציבור צריכים לעשות זאת לא כטובה ולא כמעשה חסד, אלא כקיום המצוות מדאורייתא, שחלקן חשוב יותר מאשר המגמות המושגות בהפרדות השונות. בדיוק השבוע למדנו בישיבה את נבואת מיכה כנגד חזקיהו הצדיק – ''בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה'', והדגשתי בשיעורי כי חזקיהו אכן בנה את ירושלים ובספר מלכים מתואר בניין זה מצדדיו החיוביים, אך מיכה הנביא מביא את דבר ד' מצדו השני, ומדגיש כי אין טעם בבניין ירושלים כאשר אדניה הם אדני עוולה. הנביאים צריכים להיות מורי דרכנו.

אני יודע מה זה להיות ראש מוסד. אני יודע מה זה לבקש מהצוות להתגייס ולצמצם. אני יודע מה זה להיות ראש ישיבה שקיצץ ממשכורתו הנמוכה מראש סכום ניכר לטובת המוסד בשעותיו הקשות. איני יכול לומר שאני מושלם בתחום הזה. דווקא מתוך עמדה זו אני כותב, וכואב מאוד, ותומך בך בכל אשר תעשה.


כל טוב ובהצלחה

 

 

בית המדרש