ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מיריבות לזוגיות

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מבקש לעבור משפה של יריבות לשפה של זוגיות בחברה הישראלית

"שירת נשים", "הדרת נשים", החלטת המטכ"ל לפקח על ביקור של רבנים אצל תלמידיהם בצבא, החלטה שלא להתיר יציאתם של חיילים מטקסים בהם ישנה שירת נשים; יש האומרים כי גודש סוגיות אלה, שעלו לכותרות בזמן האחרון, הוא הוכחה לכך שישנה במדינת ישראל מלחמת תרבות.

כמדומני שהשאלה האם הנחה זו נכונה, או שמה מדובר רק בצירוף מקרים, איננה השאלה הנכונה. הסוגיה האמתית העומדת כרגע על הפרק היא השאלה איזו תבנית קיומית אנו מעוניינים להחיל על היחסים שלנו עם מערכות השלטון במדינת ישראל, מערכות המשפט, הצבא ואמצעי התקשורת. בדברים הבאים אני מבקש להציע את התבנית של זוגיות, ואף טוען שרוב מוחלט של הציבור בישראל מעוניין בכך, כולל מערכות השלטון והחוק, וזאת בניגוד לתבנית ההולכת ומתפשטת בציבור ממסגרתה התנהלות היא בתבנית של יריבות.

מהי התנהלות של יריבים ? זוהי התנהלות המפתחת שפה של ״אנחנו״ ו״הם״. המונח ״הם״ כולל את כל מי שמקבל החלטות שאינן נראות בעינינו: למשל בית המשפט העליון המקדם מערכת ערכים זרה המנוגדת למה שאנו מאמינים בו. "הם" זה גם הצבא, שגם ממנו עולים קולות צורמים הרואים בנוכחות הדתית בצבא איום, וכן היותו זרוע לפינוי התיישבות – ולכן ממילא חובה להילחם נגדו. ״הם״ זו המשטרה, המחלקה היהודית בשב״כ וכל גורמי אכיפת החוק. "הם" זו גם התקשורת שהיא כמובן בעלת מגמה שמאלנית ושאיננה מדווחת אלא יוצרת מציאות כפי שנוח לה וכו' .

טרמינולוגיה כזו, של יריבים, משפיעה בראש ובראשונה על קריאת המציאות. ממילא כל אירוע ועמדה נקשרים האחד בשני. דברים חריגים לפתע מתפרשים כעמדת הרוב. הכל מתוכנן וקונספירטיבי. מספיק שעיתונאי אחד או אפילו טוקבקיסט יכתוב דבר מה כדי שזה יוכלל, ויהפך לכלי ניגוח. ראייה זו מאומצת בידי שני הצדדים, וקריאת המציאות אצל שניהם מחייבת להשחיר כל דבר, לא לשים לב למורכבות ולגיוון. טרמינולוגיה של יריבים גם איננה מתירה לחצות קווים או לשתף פעולה בדברים שמסכימים בהם, וזאת בשל העובדה ששיתוף פעולה מעניק לגיטימציה ומעצים את מי שמתנגדים לו. אצל יריבים ישנו בירור מתמיד על כל אחד האם "לנו אתה אם לצרנו״. מאמצים רבים מושקעים כדי לשמור על "טוהר המחנה" ובמאבק בכל מי שסוטה מהדרך, סימונו כבוגד והכרזת מלחמה נגדו.

יריבות כמובן חותרת גם להכרעה, וזאת בשל העובדה שקשה לאורך זמן לנהל סכסוכים. הכרעה, במקרה זה, פירושה ניצחונו של האחד וכישלונו של האחר. הבעיה עם ההכרעה היא שהיא מקיימת בתוכה את הפוטנציאל להתפרצות הסכסוך הבא. החתירה להכרעה עלולה להתדרדר אף לאלימות, ולא פעם בשני המחנות ישנם כאלה הרוצים שלשם דברים יגיעו. החתירה להכרעה יוצרת גם שפה קשה וחזקה, ובסופו של דבר מביאה לפילוג. היא מטפחת את התקווה שהצד השני ייעלם, ובונה זהות לאור חלום וחזון זה.

המחיר של שפת היריבים נראה בעיני כבד מאוד: בראש ובראשונה, היא פוגעת ביסוד הרוחני העמוק ביותר של ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. זוהי שפה שמונעת התברכות הדדית של שיטה מחברתה. היא משקיעה משאבים רבים במאבקים המונעים התרכזות בבנייה. היא מסוכנת גם בשל האלימות הפוטנציאלית הגנוזה בה. היריבות סודקת את החברה ומאפשרת לאויב האמיתי לחדור בעד סדק זה. היא ממלאת את הקיום האנושי בשנאה, בקנאות, בחתירה לכוחניות וברעש נורא של התכתשות.

אולם אפשר אחרת. אפשר להסתכל על הויכוחים כמחלוקת המתרחשת בעולם הזוגיות, ולהפעיל עליה כללים בסיסיים של גישור וייעוץ זוגי. אין מדובר בהסתכלות נאיבית המתעלמת מן המציאות, אלא באפשרות אמיתית לא פחות מזו הקודמת. הדבר מתחיל קודם כל בקריאת המציאות ובפרשנות העובדות. אחד הלימודים החשובים לחיי זוגיות משפחתית היא להוציא מהלקסיקון את הטיעון "תמיד אתה כך וכך". הסתכלות שכזו ביחס להתנהלות הכללית, תצליח להבליט גם את תרומתו האדירה של בית המשפט העליון לנושא זכויות האדם וחירותו, ואפילו את ההתברכות של ההתיישבות ביש״ע מהמעמד המשפטי הבינלאומי שבית המשפט העליון העניק לה בזירה הבינלאומית. תפיסה כזו גם הופכת את הצבא מהתארגנות להשפלת דתיים לגוף הרוצה בכנות להתנהל בצורה אחידה ללא פלנגות או קבוצות לעניינים שונים. הביטויים והניתוחים לפיהם כאילו הצבא מעוניין להעביר אנשים על דתם ולכם אנו נמצאים בשעת השמד, עשויים להתחלף בתמונה מדויקת יותר המצליחה להסתכל על הדברים גם מנקודת מבטו של הצבא, ומתוך אמון כי קיים רצון טוב של כל הצדדים לבנות חיי זוגיות משותפים. והדברים נכונים גם ביחס למערכות השונות הנוספות.

הסתכלות זו אינה עוצמת את העיניים מלראות גם את הכישלונות, את הרוע והמאבקים. היא גם אינה מאמינה בהושטת הלחי השנייה, בנאיביות או התעלמות מן העובדות. להפך: היא קוראת את המאורעות כולם בצורה אחרת, מציעה לפרק אותם אחרת ולהסתכל עליהם כפי שבני זוג מסתכלים על זוויות הראיה השונות של כל אחד מהם: באמון, בניסיון להבין את הצד השני.. זוהי הסתכלות שרואה חשיבות עליונה בקיום משותף, ולכן היא מחפשת הסדר שאין בו מנצחים ומנוצחים, אלא דרך שכולם יכולים לחיות בה, למרות שמלוא תאוותם אינו מתמלאת. בכך היא מפלסת את הדרך להשפעה הדדית, לתרומה של כל צד למערכת הכללית, ולשפה בונה ומחזקת. אפשר גם לוותר, אפשר גם להתפשר, אפשר גם לחתור להסכם כולל מתוך אמון ששני הצדדים מעוניינים בו.

המאמר פורסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת שמות תשע"ב

 

 

בית המדרש