ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תמונה מעוותת

ע"י: הרב יובל שרלו

הדיון על טשטוש תמונתה של רותי פוגל פיספס את הבעיה האמיתית: התורה נתפשת יותר ויותר כדבר הזוי, פוגע, חולה, מפריד ומבדיל. הרב יובל שרלו מבקש להחזיר צניעות ליושנה

אין לי כלים לדעת מה רותי פוגל הי"ד הייתה רוצה שייעשה בתמונתה.

לצערי, לא הכרתי אותה. נאמנים עלי דברי מקורביה שאפשר שהיא הייתה רוצה שכך ייעשה.

לפיכך, איני יכול להשתתף בדיון ביחס למה היא הייתה רוצה.

לא זו בלבד, אלא שלא מגיע למכון מאיר שינהלו מלחמה על גבו. מכון מאיר פועל פעולות כה רבות לטובת עם ישראל, להפצת תורת ישראל ולחיזוק ארץ ישראל, והוא לא היה מעורב בשערוריות רוחניות ובמאבקים גדולים, והוא מנסה לפעול כל ימיו באמונה ובאהבה, כך שנראה לי שלא על גבו של מכון מאיר ראוי לנהל מאבקים רוחניים. חבל.

מה שמטריד אותי בכל העניין הזה אינו אפוא מכון מאיר ואפילו לא רצונה המשוער של רותי פוגל הי"ד.

מה שמטריד אותי מאוד מאוד הוא דווקא הגברים, וממילא יסודות הצניעות בישראל.

העובדה שתמונה של אישה מהווה בעיה בצניעות – היא העניין הלא צנוע בעצמו; העובדה כי אנו דווקא העולם הדתי מצטרף לפרסומאים, בכך שיחסו אל האישה הוא כאל אובייקט מיני (וכמובן כל צד משתמש בעיקרון זה למטרות אחרות) – היא הדבר שצריך להטריד את העולם הרוחני שלנו; העובדה כי יש המכריעים שהתורה קובעת שעדיף להעלים את הנשים מרשות הרבים הציבורית, ולהשמיט את תמונתן בשל דרישות הלכתיות – היא המטרידה יותר מכל. יש דבר ניסיון לשכנע כי אכן כך מתבוננת התורה על גברים, על נשים, על צניעות, על קדושה – והתורה נתפסת יותר ויותר כדבר הזוי, פוגע, חולה, מפריד ומבדיל, ועל זה הכאב היותר גדול.

לתורת ישראל יש בשורה לרשות הרבים הציבורית. בשורה זו בנויה קומות קומות. הקומה הראשונה היא דרך הארץ שקדמה לתורה, והיא תורת החיים, במסגרתה ההלכה מתנהלת. תורת חיים כוללת בתוכה גם את ההתייחסות להיבטים החברתיים של הקיום האנושי. יש בקיום הזה גברים ונשים, וממילא יש גבריות ונשיות, והם חיים בצורה שלמה ופועלים בצורה שלמה, ומעניקים את ההיבטים השונים לקיום ולמציאות, ואף אחד אינו מודר ואינו מוחבא ואינו מועלם.

ומתוך גישה זו יכולנו לבוא לציבוריות הישראלית ולומר כי כל אור גדול עלול חס ושלום להטיל גם צל גדול על המציאות. ליחסי גברים ונשים יכולים להיות גם צללים נוראיים: צללים של בגידה וניאוף; צללים של חוסר צניעות וחוסר קדושה; חיים של אלימות ובעלות על גופן של נשים; חיים של ניצול ופגיעה; ועוד ועוד. לפיכך אנחנו צריכים להקים את החברה המשותפת הזו על בסיסים ראויים, כדי שנתברך מפירות השיתוף ולא ניפול בבור הנורא של הצללים הרעים. בשם התורה היינו יכולים לבוא לחברה הישראלית, ולדבר מכוחה על איסור הפגיעה והניצול; על הזהירות בענייני בין אדם לחבירו ואיסור התקיפה המינית; נגד הנבלים המנצלים את התורה ואת דיני הגירושין שבה כדי לעגן את נשותיהם בצורה מכוערת ונגד אחרים המנצלים את ההלכה למטרות שליטה אחרות. מתוך כך, היינו יכולים לפנות לחברה הישראלית ולדבר על איסור ייחוד – כדי שלא להגיע למצבי חשד ומדרון חלקלק, ועל צניעות רשות הרבים במובנה האמיתי. כל זה בשפה של דיאלוג, של כבוד גדול לשני המינים גם יחד ולשותפות ביניהם, ולאמונה גדולה בטוב הפנימי שיש באדם והרצון שלו להביא אותו לידי ביטוי.

במקום זה, תדמיתה של התורה היא שמדובר בחולי, במכשול, בעמדות לא ראויות ולא מוסריות, ובסוג של טירוף. לא זו בלבד, אלא שהדיון עצמו הוא לא צנוע, לא קדוש ולא טהור. זהו הכאב הגדול על הסמטה שנכנסנו אליה, ועתה העת לצאת ממנה אל החברה השלמה והצנועה, האנושית והקדושה.

המאמר פורסם באתר 'בית אבי חי' כ"ח טבת תשע"ב


לקריאת מאמרו של הרב יעקב מידן בנושא

 

 

בית המדרש