ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לבירור אופיו של פורים

ע"י: הרב יובל שרלו

כמו לחגוג את מסיבת החנוכה בריקודים סלוניים באולם הקולוסיאום. כמו לנסוע לכבוד יום העצמאות לטיול באיי הוואי. כך לעיתים דומה יום הפורים אצלנו: לקיחת יום קודש והפיכתו למתחרה בלתי מוצלח לקרנבל של ריו. מדוע זה קורה? כיצד אפשר להחזיר ליום הזה את תוכנו האמיתי? הרב יובל שרלו עונה

 

המציאות

כמו לחגוג את מסיבת החנוכה בריקודים סלוניים באולם הקולוסאום. כמו לנסוע לכבוד יום העצמאות לטיול באיי הוואי לכבוד הולדתה של מדינת היהודים בארץ ישראל. כמו לשבת בסוכות, חג האסיף (שנועד לבירור יחסנו הנכון לטוב ארץ ישראל) בסניף הבנק ולערוך מאזן שמן ושבע. כמו לקרוא עתונים בכל ליל חג שבועות לציון קבלת התורה. כך, לרוב, או לעתים, דומה יום הפורים אצלנו: לקיחת יום קודש והפיכתו למתחרה בלתי מוצלח לקרנבל של ריו.

יסודו של חג הפורים הוא זמן הודיה לקב"ה על שהוציאנו משעבודו של אחשוורוש לגאולתה של אילת השחר, אסתר. הדבר חשוב לנו לא רק בגלל שאי פעם קרה מקרה בשושן הבירה, הרי הרבה מאורעות קרו לעם ישראל, ומהרבה צרות נפדינו במהלך ההיסטוריה. אנו חוגגים את יום הפורים היום, כאן ועכשיו, כדי לבטא את יסוד אמונתנו, כי הקב"ה אינו זונח את עמו ישראל לעד. ואף אם נראה לנו שבתקופת הסתר פנים אנחנו נמצאים, ושאין השגחה גלויה ושאין ניסים, הרי אסתר היא זו שמזכירה לנו את עובדות היסוד:

העובדות כי הקב"ה לנצח לא זונח את עמו ישראל, ומעבר למחסום המציאות מסתתרת השגחה נסתרת על עם ישראל - "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר…". לאורך כל ההיסטוריה, כולל היום, מתלוה אלינו שכינה שגלתה יחד איתנו ומסתבכת בצרותינו ומעצבת את גאולתנו. חג הפורים נועד ביסודו של דבר לחדד בנו את ההכרה הזו ולהטמיע בנו את העובדה שגם כשיש אינתיפאדה ובעיות כלכליות ופירוד פנימי, ואסונות ותאונות ועוד ועוד דברים קשים, הרי שימים קשים מאלה כבר באו, במלכות אחשוורוש, ויצאנו מהם בשיר גאולה בחסדי ה'.

 

איפה זה ואיפה יום הפורים אצלנו? הקשר לחלוטין לא ברור.

 

לפעמים אפילו -זה הפוך- האוירה מפגינה לא אחת את ההפך הגמור.

ראשית, לרוב שם שמים נעדר מיום זה. לא רק בכך שאינו מוזכר (ובדבר זה יש מידה של אמת, כפי שיבורר להלן, שהרי גם מהמגילה הוא נעדר), אלא בהתנהגותנו. יום הפורים נהפך אצלנו ליום מתן לגיטימציה מוחלטת לפריקת עול. לפריצת סדרי הצניעות, לשיבוש ערכים מוחלט, להיתר לשון הרע ורכילות, להלבנת פני חבר ברבים. לכל אותם הדברים שאינם מבטאים את היות הקב"ה עמנו בכל מצב, כאמור, את ההפך המוחלט!!! כל מה שאנו מנסים לחנך לקראתו בכל השנה מופקע מיסודו ביום זה.

קשה מאוד למי שמבקש להתייחס באמת למשמעות הדברים להיות שותף בנעשה. היתכן, פריקת עול היא המציאות דוקא ביום שבו דורשי רשומות אמרו עליו "כִּיפורים - כְּפּוּרים"? משמע שיום הכיפורים הוא רק "כעין" פורים, ופורים עצמו הוא החג העליון ביותר!

אלא שלא באנו בדברים להפוך את יום הפורים לעצרת תשעה באב, ולהמיר את שמחת הפורים בצום וכובד ראש של יום כפור. כדי להבין את אשר עלינו לעשות ולאור איזה עקרונות נעצב את יום הפורים, עלינו לחדור ראשית אל השורש ממנו נולדה אוירה זו.

משמע: אנו רוצים להראות כיצד ניתן להביא לעולם את כל הדברים הנשגבים והגדולים ביותר גם במבט של שחוק, במבט מיוחד. זוהי המגמה של עיצוב חג הפורים כשונה, כמיוחד, כמסתיר מאחורי המסכה את הדרך הרגילה, אך חושף שגם בריחוק הגדול ביותר מהתגלות, גם שם הקב"ה נמצא.

וא"כ מה קרה לחג כיום?

מה שקרה בפועל הוא מה שקרה להרבה דברים יקרים שצוינו בשורות הפתיחה לדברינו: הציבור מצא רימון, תוכו זרק וקליפתו אכל. ההיצמדות היתה דוקא לכלי הביטוי החיצוניים ולא לשורש הפנימי. בחנוכה נצמדו כולם לסמל הלאומי - בחנוכייה, והמשפחתי - הלביבה, הסביבון והסופגנייה. שכחו את יסוד החגיגה, שהוא דוקא הניצחון התרבותי על תרבות יוון המחשיכה את עיניהם של ישראל, והחנוכייה היא רק סמל לביטוי הנגד של העם. ביום העצמאות נצמדו לחופש המצוי בנסיעה לפיקניק, ושירי ארץ ישראל, ושכחו כי כל אלה באו לבטא יום התחדשות וביעודה ודרכה של מדינת ישראל. בסוכות נצמדו רק לסמל החיצוני של ישיבה בסוכה, ולא עסקו במשמעות הרוחנית של חשיבות זכרון הימים בהם הלכנו במדבר 40 שנה חסרי כל ותלויים בקב"ה.

חיצוניות המצוות באה לבטא עולם פנימי. המעשים נועדו כדי לעורר חשיבה על התכנים וכדי להוציא אותם אל הפועל. אנחנו לא אומה שמאמינה רק במחשבות שבלב. תורתנו בנויה על המעשים שאדם יעשה, אולם אסור לשכוח כי המעשים אינם עומדים לבדם - הם כעין מגדל שראשו מצוי בשמים הגבוהים של הרעיון הפנימי, ורגליו מצויות על הארץ המעשית. העולם החילוני שסביבנו נאלץ, בגלל אי היותו חלק מהתכנים, לברור רק את הדמות החיצונית: כך נהפך יום חנוכה ליום הצגות, וישנם שחושבים שניצחון המכבים קשור לקבוצת כדורסל, על היוונים. או מבשרים את נצחוננו על יוון בסילבסטר כשר. כך גם הפך חג הביכורים לתערוכת השגים חקלאיים, המבטאת את יכולתנו הטכנולוגית הגבוהה, ולא לשיר הודיה לבורא. כך גם הפך חג הפורים לפסטיבל מסכות וקרנבל - הריקנות בשפלותה, באיצטלה של "מסורת ישראל".

אל לנו לטעות ולהתקשר לפרשנות זו, אל לנו להיגרר אחרי תרבות הרחוב ולהכניסה אל ביתנו פנימה. אל לנו לקבל, ח"ו, את הפרשנות המבזה של יום קודשנו ולחשוב חלילה שלכך נתכוונה אסתר בבקשתה לקריאת המגילה. ומעל לכל: אל לנו להפוך את חג הפורים ליום שבו יותר מכל אנו נסחפים אחרי החילוניות של הגויים, אל החיצוניות והריקנות, ופועלים את ההפך הגמור מכוונת יום קדוש זה. אל נטמא את הקודש המופיע בבגדי מלכות.

 

הפתרון

קורא השורות הסבלן עד לכאן עשוי לטעות ולחשוב כי באנו להציע את המרת יום הפורים בשיעורי הדף היומי. אמת היא כי אין פטור גורף ללימוד תורה גם ביום הפורים, ואמת היא כי ראוי שכן תהיה לך איזו קביעות עתים ללימוד, אף ביום זה. שהרי לא בא יום הפורים להוריד מהנהגה זו של ישראל ללימוד, אלא להוסיף לה. אולם, כיון ששמחת יום הפורים אף היא סעיף של מצוות היום, יש בידינו להציע עקרונות יסוד למסיבה זו, אשר יסיעו בידינו לצאת ממנה גם בתחושה של שמחה

מרוממת, ואף בבדיחות הדעת ברצינות, ועוד צרופים מורכבים כאלו.

 

ראשית, נרשום לפנינו מספר עקרונות יסוד ונבארם אחד לאחד.

I.       יסודו של היום יהיה שינוי הלבוש, אך ללא עקירת התוכן.

II.    לבנות, לא להרוס.

III. זהירות.

IV. שמירת גדרי הצניעות.

 

I.        יסודו של היום

עקרון זה עולה מהדברים שאמרנו לעיל. המטרה היא להראות בדרך שונה, בבת שחוק, את אותם היסודות שמנחים אותנו תמיד. הקריטריון לבחירתם של התוכניות והתכנונים יהיה פשוט: האם ארגונה ובצועה של התוכנית תביא ליצנות לשמה, לקלות ראש, או שהיא מצליחה להעביר בהרבה הומור ואירוניה תוכן מסוים: ביקורת בונה, תמונת מצב עדכנית וכדו'. יש הרבה יכולת לבחון נושאים חשובים מזוית "מוסתרת" - כשעל פניהם הם משעשעים, אולם ברור לעין כל כי הם באים לתקן, לא להרוס. הרבה עולמות נהדרים אפשר להעביר דוקא באותה רוח פורימית, אולם תמיד ייזכר הכלל: לא את התכנים שאנו מאמינים בהם אנו באים לשנות, כי אם את הכלים שבהם אנו מבטאים את אמונתנו.

 

המקור

כלל יסוד כדאי לאמץ: כל תופעה, כל התנהגות שנראית על פניה בעייתית ופוגעת ביסודות אמת, יש לחפש בה את הנקודה האמיתית שבה. טיבו של השקר הוא שאין לו מעמד, "לשקר אין רגליים". כל קיומו של השקר נובע מכך שבלע אל תוכו "ניצוצות של אמת", והם אלה שנותנים לו את יכולת קיומו. לו באמת כל ההתנהגות ההיתולית בפורים היתה מופקעת מיסודה, לו לא היה לה בסיס בקדושה, סביר להניח שהיתה נעלמת והיתה מורחקת מעולמו של היהודי.

לא נבוא כאן להתחרות בהיסטוריונים אשר ייטיבו מאתנו לנבור בספרות הפוסקים, והשאלות והתשובות, ולחפש את ההשתלשלות החיצונית-היסטורית של שמחת הפורים. די לנו אם נציין שכבר במגילה בולט יחודו של חג הפורים. לא הלל יש בו, כי אם יום של שמחה ומשתה, לא התקדשות בהבאת קרבנות אלא משלוח מנות איש לרעהו. לא מצות עבודת ה' בתחום בין אדם למקום אלא מתנות לאביונים.

חז"ל התרו וקבעו שלמרות שבדרך כלל כל המשתכר כאילו עובד ע"ז, הרי ביום הפורים חייב איניש לבסומי עד דלא ידע. ללמדך שלכאורה אף אנו הולכים בדרכם של חכמים וגדולים אשר באמת קבעו את היום הזה כיום שונה מכל אותם הימים של התגדרות בקדושה בשאר אירועי ימי השנה.

 

למה באמת זה כך? מדוע תפסו מצוות חריגות אלו את עיקר עצומו של היום?

 

התשובה לענין זה ברורה: המצוות מבטאות את אופי הגאולה המיוחד של הפורים. אנו מכירים את הספור על יציאת מצרים. התורה אינה מקמצת במילים כדי לחזור ולבטא את העובדה כי הקב"ה מצוי ב"עימות גלוי" עם מלך מצרים, הקובע "לי יאורי ואני עשיתיהו". משה נשלח מפורשות אל פרעה ותובע ממנו לשלח את בני ישראל כדי שיוכלו ללכת לזבוח לה'. פרעה מסרב באופן גלוי, ובמכות מודיע ה' לפרעה את גדלו ואת ידו החזקה, כדי שדור אחרון עוד יספר על הנפלאות. הכל על פני השטח, ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, ללא צל של ספק מיהו המכה ומיהו המוכה.

בדיוק באותה מידה, לא מקמצת המגילה במילים כדי לבטא את האופן האבסורדי של תשועת הפורים. אף אחד מהשותפים בה אינו יודע שהוא חלק ממהלך שייכתב יום אחד בכתובים. הישועה מתגלה דרך מלך שוטה, מלכה גאוותנית, שני שומרים שמאסו במלכם, אגגי שרודף אחרי שררה וכבוד, ועוד.

צא וראה רק את זאת: כמה פסוקים מיחדת המגילה לתאר את אופי ההיתמרקות של הנשים לפני בואן אל אחשוורוש - כאילו שהלקח אותו היא באה ללמד בטיב ההיתמרקות לפני פגישה עם המלך… הקב"ה אינו מצוי במפורש במגילה, הוא מסתתר בה דרך הדברים הכי מוזרים ומצחיקים, ובסופו של דבר בוקעת ועולה הישועה שהקב"ה הכין טרם בוא המכה.

מכאן מובנת הגישה ההלכתית ליום הפורים. יום הפורים צריך לבטא את מה שאמור בשמו "הפור" ! משמע: על פני השטח הוא נראה כהגרלה, כדבר שלא תוכנן ולא עוצב ע"י מנהיגו של עולם. על פני השטח נראה כי סכסוכי שרים בארמון כדבר פשוט. התגלות ה' אינה נראית, יחודו של עם ישראל אינו בולט, ואף הם באו באותו דור לסעודתו של אחשוורוש. אולם קורא הדורות מראש הביא את הגאולה ביום זה באותה דרך פלאית ומיוחדת היכולה לרקום מהלך ישועה בין כתלי ארמון פרס ומדי.

אולם, פעולה אחת כן נעשתה מתון תכנון ורצון. פעולה אחת כן תבעה עשיה אנושית עילאית. למרות כל מה שאמרנו, למרות העובדה שהישועה התגלגלה לה מתוך הכנה אלוקית הקבועה מראש, הרי שבנקודה אחת היא עצרה מלכת. הקב"ה הכין את הכל אך "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". פסוק זה מגלה לנו שלכאורה כל מה שהוכן אינו שווה מאומה, וגלגלי מרכבת הגאולה נעצרו. כאן נדרשת אסתר למסור את נפשה ואת עתידה "ואני כאשר אבדתי אבדתי" ולבוא אל המלך, שמי שלא נקרא לפניו אחת דתו למות! ורק כאשר היא עושה זאת, פורצת מיד הישועה ומרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות.

וזו בעצם תורת חג הפורים. אף אנו צריכים לבטא ביום זה שדברים גדולים ונשגבים אינם באים דוקא באוירה של רצינות וכובד ראש. אף אנו מבטאים בהתנהגותנו את העובדה כי למרות הלבוש הקליל והשמח, למרות השכרות והפור, למרות הריחוק מהזכרת שם שמים במפורש, הרי הדברים הנשגבים עדיין יכולים וצריכים להופיע גם בדרך נסתרת זו.

לא התכנים הם אלה שמשתנים בחג הפורים אלא הכלים בהם הם מופיעים!!!

 

ב. לבנות, לא להרוס

דרך ראיה אמיתית של אדם היא הבחינה המדקדקת האם כל פעולה שאני עושה עכשיו תבנה או תהרוס (לפעמים יש גם צורך של להרוס כדי לבנות). כל שיחה עם חבר, כל העלאת בעיה, כל ספר שאנו קוראים ואף כל בדיחה שנאמרת צריכה להיבחן באמת מידה זו. יסוד זה נכון תמיד, וק"ו בפורים.

בניה, כאמור, לא חייבת תמיד להעשות בכובד ראש וברצינות תהומית. מה שעשתה לאה בבכייתה, עשתה רחל בצחוקה. נועם והארת פנים, שלמות פנימית והרמוניה אישית, הם מתכוני בניה מובהקים לאורך כל השנה. בפורים, כשבחיצוניות נפרצים גדרי הבניה, צריכים להיזהר על אחת כמה וכמה. כל דבר שיעשה צריך לעבור מבחן זה: האם הוא בא לבנות או להרוס!

הרבה פעמים נעשים פעולות הרס קשות בפורים, שימים רבים יעברו עד שתקונם, אם בכלל, יעלה יפה. הדימוי הקיים בחז"ל לצחוק הרסני הוא למגן משוח בשמן שכל חץ של דברי מוסר מחליק על פניו לא חודר דרכו. הרי אנו מכירים מציאות זו - כאשר נוצרת אוירת ליצנות בחבורת אנשים, הרי כל מה שנאמר, גם אם הוא רציני, נהפך לבדיחה. אפילו הדברים החשובים והיקרים לנו ביותר, ואין שום אפשרות למנוע בקיעת סדקים בחומות יסוד. אסור שחג הפורים יחרת כאותו יום שהביא, בצחוקו, לשבית ערכים החשובים לנו ביותר. להפך, תקוותו של כל אחד היא להביא ביום זה לתנופה אדירה שתשפיע לטובה על כל השנה. דוקא הדרך המיוחדת של החג היא המאפשרת מגע עם כל אחד. החוכמה הגדולה היא לרצות לבנות. ביקורת - כן, שבירה - לא!

 

ג. זהירות

לא כולם מבינים צחוק מהו. הרבה נפגעים נשארים בשטח. צריך כ"כ להיזהר בכבודו של כל אדם…"ונוח לו להפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". כדאי מאוד להקפיד שהנושאים יהיו כלליים ולא אישיים. זהו התחום הלכתי שדוקא המחמירים הזהירות בו, הם הם הנוהגים לבית הלל אשר לימדנו אביהם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

 

ד. זהירות בגדרי הצניעות

המקור לתיקון ההפרדה בין המינים הוא שמחת בית השואבה בבית המקדש. הדבר נראה תמוה ביותר - הלא, לכאורה, זהו בדיוק היום והמצב בו הזהירות מעריות נצרכת הכי פחות, שהרי נמצאים במעמד הגדול בבית המקדש, על רקע שאיבת רוח הקודש הגלויה, בנוכחות כל גדולי ישראל - וכי יעלה על הדעת לסטות ולחטוא מעריות דווקא אז ?

והתשובה ידועה - אין אפוטרופוס לעריות, ואלו זמנים מועדים, ושוב - ק"ו לפורים. אל נא נהפוך את יום הפורים ליום פריצות ח"ו. דוקא ביום הזה צריך להיזהר: בראש ובראשונה, צניעות אישית, התלבשות צנועה וכדו'. ומעבר לכך באוירה הכללית השוררת בחברתנו ביום זה.

ולוואי ונזכה לכך שיום זה יניב פרות רוחניים לשנה שלמה, ונצא ממנו מחוזקים יותר. דוקא הירידה ללקוט את האור הקיים אפילו במקומות כמו ארמונות אחשוורוש, הוא היכול להביא לשיתוף כוחות כללי אשר ישפיע שפע רב על כולנו

 

 

בית המדרש