ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לא תשא שמע שווא ופרשת זיכויה של אילנה דיין בדיני לשון הרע

ע"י: הרב יובל שרלו

"עד שאנו מתמקדים כל כך בשאלת שירת נשים – תהא העמדה ההלכתית עליה אשר תהא – אנו מזניחים עניין שלכל הדעות ההלכתיות חמור בהרבה ובאין ספור משמעותיות ביחס לטוהר האישי ולזהות היהודית הציבורי של רשות הרבים" הרב שרלו מציע מודל לעיתונות ישרה, אמיצה ונקיה.

דברי התורה בפרשתנו - "לא תשא שמע שווא" – מהווים בסיס לפסיקת הרמב"ם בעקבות הגמרא ש"בכלל לאו זה גם כן אמרו אזהרה למספר לשון הרע ומקבל לשון הרע ומעיד עדות שקר כמו שהתבאר במכות" (לא תעשה רפא). מעבר לחובה האישית המוטלת על כל אחד להיזהר בדיני לשון הרע ובהלבנת פנים יש להוראה זו גם משמעות רחבה הרבה יותר, והיא שאלת לשון הרע במסגרת הציבורית הכללית. שכן, פעמים רבות כתבנו על כך שהתורה מצווה עלינו שני ציווים שהם לכאורה מנוגדים: מחד גיסא התורה שבעל פה קובעת מתוך התורה שבכתב שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים, ובעלי התוס' (סוטה י ע"ב) פסקו גמרא זו כהלכה אופרטיבית, ולא כדברי מוסר בלבד. לא זו בלבד, אלא שכאמור ההלכה מצווה אותנו להיזהר מאוד מלשון הרע ומדבר שקר. מאידך גיסא, אותה תורה ואותה הלכה מצוות עלינו לבער את הרע מישראל, לא לעמוד על דם הרע ולאפשר עוול על ידי שתיקת הרוב הדומם, ולגרום לכך ש"כל ישראל ישמעו וייראו". חלק מאיזון זה שבין שני החובות נעשה על ידי ההבחנה בין בני אדם פרטיים ובין מערכת המשפט, ובתי הדין כמובן הם המופקדים על ההגנה של הציבור מפני עושי עוול. אולם, אפילו מדברי החפץ חיים, העוסק בשאלת לשון הרע במישור האישי והפרטי של האדם, אנו מוצאים את המושג "לשון הרע לצורך", ואפילו הוא היה מודע לכך כי למערכת המשפט יש גם מגבלות עצומות בבואה להתמודד עם העוול, והיא נזקקת לסיוע למערכות אחרות.

אחת ממערכות אלה כיום היא מערכת התקשורת. ברמה העקרונית, מערכת התקשורת הציבורית אמורה להיות חלק מדרכי המאבק בעוול, מפרסום עושי רשעה והרתעתם, ומביעור הרע מישראל. כל זה, לו היו אמצעי התקשורת פועלים על פי ההלכה, והיו מפעילים בהתאמות ראויות את עקרונות החפץ חיים גם לפרסומים הציבוריים. בעיקר לו היו פועלים מכוח השליחות שלהם, ומכוח חובת הנאמנות לאמת ככל שהיא אפשרית, להבחנה בין עובדות ובין פרשנות, ולכתיבה הגונה ומדויקת. זהותה היהודית של מדינת ישראל הייתה יכולה להיות אור לגויים, בקיומה של תקשורת חופשית שאינה מסתירה ואינה מכסה דברי עוול מחד גיסא, ובזהירות קפדנית על שמירת הלשון מאידך גיסא. פגיעה אנושה בזהות יהודית זו נעשה לאחרונה בפסק בית המשפט העליון בפרשת אילנה דיין. אני מבקש להדגיש שוב כי ישנה חשיבות עילאית לתחקירים ולהתמודדות עם מעשי עוול, וזה בין תפקידיה המהותיים של התקשורת, אולם האיזון הופר בצורה חמורה בפסק דין זה. עד שאנו מתמקדים כל כך בשאלת שירת נשים – תהא העמדה ההלכתית עליה אשר תהא – אנו מזניחים עניין שלכל הדעות ההלכתיות חמור בהרבה ובאין ספור משמעותיות ביחס לטוהר האישי ולזהות היהודית הציבורי של רשות הרבים. תשומת הלב ניתנת לאיסור שמירת נגיעה (שהוא עניין צודק לעצמו) ומוזנחת בעיסוק בשמירת הלשון הציבורית.

מה ביכולתנו לעשות ? כדרכי, אני סובר כי אנו חייבים לפתוח ב"קשוט עצמך". מערכות התקשורת הפנים-דתיות עברו בעיקר לאינטרנט (לאחר מות הצופה, נקודה ודומיהם). זו ההזדמנות אפוא להקים "מועצת עיתונות וולונטרית אינטרנטית" שתתחיל באתרים הדתיים, ותאפשר להציב מודל שמחד גיסא לא מכסה ולא מסתיר דבר, ומאמין כי חילול השם הוא לטעון ששם ד' מתחלל בחשיפת עוול, ומאידך גיסא יאפשר מוסד לבירור תלונות על עברות אתיות של אתרים אלה. הכל בהסכמה. בדרך זו אנו נוכל להציב מודל למדינת ישראל כולה, לשמור על עיתונות חופשית, אמיצה, ישרה ונקיה, הממלאת את תפקידה כראוי, ומשביחה את האווירה הציבורית של כולנו. מתוך כך נוכל לטעון (כמו בנושאים רבים אחרים) כי יש בידינו אלטרנטיבה ראויה לעיצוב מדינת ישראל באופן יהודי בתחום תקשורת ההמונים.

המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת משפטים תשע"ב

 

 

בית המדרש