ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הפסוק שנרקם על קודש - דברי הספד על מורי ורבי הרב יהודה עמיטל ז"ל

ע"י: הרב יובל שרלו

הספד שניתן בישיבת ההסדר בא´ אב תש"ע. סיכום ועריכה: אריאל הורוביץ

פתיחה

בשעה שעמדה ישיבת הר עציון לעבור לבית המדרש החדש, התקיים עונג שבת עם הרב עמיטל, זכר צדיק לברכה, ובמרכזו עמדה השאלה איזה פסוק יירקם על פרוכת ארון הקודש החדש של הישיבה. אחד הבחורים הציע לרקום את הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". הרב עמיטל התנגד, ואמר כי אינו רוצה שתלמוד תורה בישיבה ייבנה על 'טוב לי תורת פיך', בשל העובדה שעולם שנבנה על 'טוב לי תורת פיך' טומן בחובו את הסכנה שאם לא יהיה טוב, לא אלמד. לא על כך, אמר הרב עמיטל, בונים עולם רוחני. קם בחור אחר והציע לרקום על הפרוכת את המשפט "כפה עליהם הר כגיגית". הרב עמיטל התנגד, ואמר כי אינו רוצה שאנשים יבואו לבית המדרש מתוך כפייה, אלא מתוך אהבת התורה, התענגות עליה ושמחה בה. מי שמכיר היטב את הרב עמיטל יודע שמבחינתו, שני הפסוקים היו נרקמים על פרוכת ארון הקודש.

אני פותח בסיפור זה את דברי הכאב וההספד על מורי ורבי הרב עמיטל, מכיוון שמסיפור זה ניתן ללמוד על דמותו והווייתו הרוחנית, ועל מה שהטמיע בנו. ראשית, העובדה שבחרתי לפתוח את דבריי בסיפור מאפיינת מאוד את הרב עמיטל. הרב עמיטל לא השתייך לאלה שאפשר לומר שהייתה להם 'משנה'. לרב עמיטל היו סיפורים, הבזקים, לא סיפורי מופתים וסגולות אלא סיפורים אנושיים של עבודת ה', המבטאים יותר מכל את עולמו. דרך הסיפורים הללו נחשפה בפנינו תורת החיים שלו, חיים של חיבורים וסתירות. לא תורה פילוסופית, דקלרטיבית, הבנויה על רעיונות סבוכים, אלא תורה פשוטה, יסודית, אך עם זאת מאוד מורכבת, ונוגעת ביסודות עמוקים של הנפש.

לא רוצה עמיטלים קטנים

שנית, עצם העובדה שראש ישיבה מתייעץ עם תלמידיו אודות הפסוק שיירקם על פרוכת ארון הקודש. דבר זה נראה היום כמובן מאליו, אך המשקל הגדול שהוא נתן לבחורים היה לא רגיל בימים ההם. גיסי, ישעיהו יחיאלי, שהיה ממקימי ישיבת הר עציון, ניהל בימי הראשונים של הישיבה יומן ובו תיעד את האירועים שהתרחשו בה. הוא מציין את העובדה שבג' כסלו, יום הקמת הישיבה, הרב עמיטל לא הופיע. חנן פורת דיבר, הרב יואל בן נון דיבר, ולמחרת הגיע הרב עמיטל ונתן שיעור בגמרא. הבחורים התפלאו כיצד ראש הישיבה לא נוכח בישיבה ביום הקמתה, אך הרב עמיטל רצה להרגיל את הבחורים כבר מיומה הראשון של הישיבה שהם הנושאים באחריות עליה – הישיבה נמצאת על הכתפיים שלהם.

עשרות פעמים הוא אמר לנו שאינו רוצה 'עמיטלים קטנים'. אני זוכר את הפעם הראשונה בה ישבתי בפאנל יחד עם הרב עמיטל, מול קהל של מאות משתתפים בבית הכנסת באלון שבות. הרב עמיטל דיבר, ודעתי הייתה שונה לחלוטין מדעתו. עומד כאן מורי ורבי, ואני צריך לומר את ההיפך המוחלט ממנו. כשהגיע תורי לדבר, קמתי ואמרתי: "מוריי ורבותיי, את כל מה שאני הולך לומר ינקתי מהרב עמיטל, אף על פי שאומַר את ההיפך המוחלט". הרב עמיטל קם ואמר: "סוף סוף יש לי תלמיד אחד אמיתי". אינני יודע אם אני אכן התלמיד האמיתי, אך בעצם קימתו אמר הרב עמיטל שאלה התלמידים שהוא מבקש. חוויה נוספת, דומה באופייה, חוויתי בשיחה שהעביר הרב עמיטל בישיבה ב-1982, נגד התנועה לעצירת הנסיגה מסיני. הרב עמיטל אמר דברים קשים מאוד נגד התנועה, וכאשר סיים את דבריו, ביקש מחנן פורת שישב באולם, שיעמוד במקומו ויאמר בפני הבחורים את דעתו, ההפוכה לחלוטין מזו של הרב עמיטל.

הוא היה הלוחם הגדול ביותר שפגשתי נגד סיסמאות, נגד שטחיות, נגד חד-מימדיות. למדנו ממנו כי עומק אמיתי הוא מורכב. אין הכוונה שכל מורכבות היא עמוקה; יש מורכבות שהיא להטוט אינטלקטואלי או הסרת אחריות, אך עומק לא יכול להכיל חד-מימדיות. הוא לחם בתפיסות כיתתיות שרואות את כל האמת לעצמן.

שתי בחינות בעבודת ה'

"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" ו"כפה עליהם הר כגיגית" הם שתי בחינות בעבודת ה' שהנחיל לנו הרב עמיטל. מצד אחד, הרב עמיטל האמין שהתורה צריכה לענג את האדם, הוא צריך להיות שמח בה, בחידוש שבה, באמת הגדולה המצויה בה. אך ההרמוניה אינה רק תענוג, התלהבות ודבקות. ההרמוניה שהרב עמיטל הטיף לה הייתה קשורה גם למוסר. התורה צריכה באופן בסיסי להיות מוסרית. החוויה הקשה ביותר ביחסיי עם הרב עמיטל הייתה דווקא כשהייתי במקום הרחוק ביותר ממנו, אך היא זו שקירבה אותי אליו בחזרה. היה זה לאחר הטבח בסברה ושתילה, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. הנוצרים, שהיו בני בריתנו, נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה וטבחו בתושבים שם, אנשים, נשים וטף, ללא סיבה, וללא התערבות מצד צה"ל. בעקבות הטבח פרסם הרב עמיטל מכתב בו תבע משרי מהמפד"ל לפרוש תוך כדי מלחמה מן הממשלה ולא להיות שותפים לממשלה לא מוסרית ומחללת שם שמים. תוך כדי המאבק, כשאומות העולם מנצלות זאת נגדנו, מורי ורבי נועץ סכין בגב האומה וכותב מכתב לשרי המפד"ל. אני חושב שבכל מערכת היחסים שלי עם הרב עמיטל, זו הייתה הנקודה בה הייתי הכי רחוק ממנו. אך מעשה זה אפיין את הרב עמיטל: 'טוב לי תורת פיך' זה לא רק עונג, התלהבות והרמוניה, אלא גם הרמוניה מוסרית, המציבה בראש את קידוש השם, העובדה כי שמו הקב"ה צריך להתקדש בעיני הבריות.

מצד שני, הרב עמיטל לימדנו כי בעבודת השם קיים מימד של עקדה, של 'כפה עליהם הר כגיגית'. שני המימדים הללו נמצאים בתוך עולמו של האדם ויוצרים בהם תסיסה. שני המימדים הללו בעבודת ה' השתקפו גם בביוגרפיה האישית והרוחנית שלו. מי כמוהו ראה עולם בנוי וחרב ובנוי: עולם שחרב בשואה, בה איבד את כל משפחתו, ועולם שנבנה בארץ ישראל שאליה עלה. השורשים הדבקים והחסידיים, שהם העולם הבנוי, ויסוד העקידה, הכאב, העולם החרב. זהו עולם עבודת השם שביקש להנחיל לנו. לא היה זה עולם דיאלקטי, קרוע, מבית מדרשו של הרב סולובייצ'יק, אלא עולם בו שתי החוויות משלימות אחת את רעותה.

אני חולם שבית המדרש שלנו ייבנה על שני הפסוקים הללו: מצד אחד, 'טוב לי תורת פיך', אהבת התורה, הלמדנות, הסברה, הפסיקה; הלימוד מתוך אהבה, היכולת למצוא את עצמנו בתוך עולם התורה. מצד שני, בית המדרש נבנה גם על שפת חובה, על 'כפה עליהם הרב כגיגית', על העובדה כי לימוד תורה הוא מצווה וביטולו הוא עבירה.

מקוריות ואומץ לב

הרב עמיטל היה אדם מקורי. שמענו ממנו דברים והרגשנו שאנו עומדים בפני בשורה, בפני משהו אחר, לא שחוק ולעוס אלא מקורי. עולם הלמדנות שלו והשיעורים הכלליים שהעביר התבססו על ספרות השו"ת, שבה נמצאת המקוריות הגדולה: היא עוסקת בעולם הקונקרטי, מעמתת יסודות הלכתיים ממקורות שונים, ומאפשרת לפוסק ההלכה להפעיל את כישרונו היצירתי. הרב עמיטל ידע שו"תים בהיקפים עצומים, וניסה לעמוד על החידוש בהן, על הצליל העצום העולה מהן, כמפתח להבנת ההלכה.

הרב עמיטל לימדנו מהו אומץ לב. הוא קיים בעצמו 'לא תגורו'. אומץ לב ציבורי כולל בתוכו תשלום מחיר כבד. מצד אחד הוא מעניק זכות עצומה להיות מי שאתה, להיות נאמן לעצמך, אך הוא גובה מחיר כבד. לרב עמיטל היה האומץ לטעון בזכות ישיבות ההסדר לכתחילה. היה לו האומץ לומר ש'לא הכל הלכה', ההלכה הותירה מרחב עצום לבחירה חופשית, לעוז החיים הטבעיים, לנורמאליות של המחשבה, למוסר הטבעי, דבר שדרש אומץ רב בעולם דתי ורוחני שטוען שהכל הלכה. לרב עמיטל היה האומץ לפתח פרשנות רוחנית למשנת הרב קוק השונה מפרשנותם של אלו שטוענים שהם ממשיכי דרכו הבלעדיים, ולדבוק בה. היה לו האומץ לבחור בעמדות שמאל דתי, ולקבוע כי על פי ההלכה עם ישראל קודם לכל דבר אחר, וייתכן כי לטובת האומה הישראלית יש לסגת מיהודה ושומרון. היה לו האומץ למחות על חילול השם ולדאוג לקידושו. את כל אלו אני יונק מן הסיפור שבו פתחתי, עצם השאלה מה יירקם על ארון הקודש.

הסיפור המפורסם ביותר של הרב עמיטל, על בעל התניא שלמד תורה בביתו, כאשר בחדר האמצעי ישב ה'צמח צדק', ובחדר החיצוני היה תינוק בעריסה שלפתע החל לבכות. ה'צמח צדק' היה כל כך שקוע בלימודו עד שלא שמע את בכיו של התינוק, ואילו בעל התניא שהיה מרוחק יותר, שמע את התינוק וניגש אליו. כשחזר, אמר בעל התניא ל'צמח צדק': כשלומדים תורה ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה, משהו פגום בלימוד. לא יכול להיות בית מדרש שלא שומע את בכיים של המשוועים לעזרה. המשוועים לעזרה הם אלו שנדחו לשולי החברה, הגר, היתום והאלמנה, אך הם גם אלו שנמצאים במדבר, הצמאים רוחנית, המבקשים את דבר ה'. הרב עמיטל שמע את שתי הבכיות הללו: הוא העניק השראה עמוקה לתנועות חסד וצדק כגון "במעגלי צדק" וארגונים נוספים הקשורים לצדק חברתי; הוא היה קשור לתנועות גישור והחזרה בתשובה, לאנשי רוח חילונים. אחרי רצח רבין, בשעה שחיפשו דמות שצירופה לממשלה יסייע בבניין גשר מחודש בין דתיים לחילונים, הרב עמיטל היה הדמות שנבחרה, הוא זה שיכול היה להעניק את הבשורה הרוחנית העמוקה לאלו שמבקשים את דבר ה'.

נעילה

אין לי סיכומי שיעורים של הרב עמיטל, ספרים הגותיים מרחיקי לכת, מאמרים פרוגרמאתיים שניתן לצטט מתחילה ועד סוף. לא משם ינקנו, אלא מענקיותו בתורה, מאומץ לבו, מישרותו, מההרמוניה שבו, מההעצמה שהוא העצים אותנו, ובעיקר מדמותו הייחודית. הוא זה שיצר, בנה והרים אותנו. קשה לי לבכות, שכן הלוואי על כל אדם שהולך לבית עולמו עם תורה כמו של הרב עמיטל, עם ישיבה גדולה כמו שהקים ועם כל שאר הדברים המלווים אותו לבית עולמו. אפשר בהחלט לומר עליו שהוא נפטר בשיבה טובה, אך אני מתגעגע אליו.

 

 

בית המדרש