ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עבדות או חרות?

ע"י: הרב יובל שרלו

המשמעות היותר עמוקה של יציאת מצרים. היא גם קבלת עול וגם שחרור; גם כניסה לעבדותו של הקב"ה וגם אפשרות לחיות לאור הנאמנות הפנימית לעצמנו. הרב שרלו לקראת ליל הסדר

במבט ראשון, ישנו פער של ממש בין האמור בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה על חג הפסח. בתורה שבכתב היציאה ממצרים אינה מופיעה כיציאה מעבדות לחרות. התורה לא מזכירה כלל וכלל את הביטוי "שלח את עמי" או את דומיו. בכל מקום בו מופיעה מטרת יציאת מצרים מופיע הביטוי במלואו: "שלח עמי – ויעבדוני". יציאת מצרים אפוא היא יציאה מעבדות מלך בשר ודם רשע מרושע – פרעה – לעבדות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מובן מאליו כי העבדות לריבונו של עולם זכות גדולה היא ואינה חובה, ואין היא עבודת פרך אלא עבודת פנימית עמוקה מול בורא עולם ומנהיגו, אולם עדיין הפועל המופיע בה היא עבדות. ואילו התורה שבעל פה בחרה לפסוק להלכה כי כותרת חג הפסח היא "זמן חרותנו", וביטוי זה נכנס אף לתפילה, וכך הוא מוגדר: "...את יום חג המצות הזה, זמן חרותנו".

תמונה זו מלמדת אפוא כי אנו אכן נמצאים בדרמה הגדולה של שני מהלכים בתוך עולם חיינו, והם באים לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר בליל הסדר. ליל הסדר הוא הלילה הגדול שבו אנו מביאים לשולחן שתי חוויות הנראות במבט ראשון חוויות מנוגדות: עבדות וחרות. אלא שהבאת שתיהן לשולחן לא נועדה לגרום לכך שאחת מהן תנצח והשני תפונה עם שיירי המאכלים ותושלך מעולמנו הרוחני, אלא להפך – היעוד הגדול שלה הוא לפתח את שלל האפשרויות לחיות עם שתיהן. שכן פעמים רבות מתלכדת עבודת ד' עם החרות הפנימית, והופכת להיות חוויה משותפת; פעמים שעבודת ד' מבארת לנו את עצמנו בצורה משמעותית יותר, ואז מתברר כי מה שסברנו שהוא החרות הפנימית שלנו – אינו כזה, ומדובר בזיוף או בסטייה הנובעת מכיבוש רוחני; לעתים מתבאר לכיוון ההפוך, ודווקא החרות הפנימית שלנו מלמדת אותנו כי מה שסברנו שהוא עבודת ד' – כלל וכלל אינו כזה, ולא עלה על דעתה של ההלכה לצוות עיוות מסוים שאנו סוברים אותו בטעות; לעתים אנו נתבעים לדחות את החרות הפנימית שלנו מפני ריבונו של עולם, ולבער את החמץ הפנימי שאף הוא חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו, כדי להיות נאמנים לציווי של הקב"ה; ואף מצאנו את הכיוון ההפוך בתורה ובנבואה, בה התייצבו גדולי האומה מול הקב"ה עם חירותם המוסרית הפנימית, וטענו וטענות כבדות משקל מול הנהגתו של ריבונו של עולם, ועוד ועוד. אלו אפשרויות בלבד, וכל אדם ואדם מוצא את עולמו הפנימי בתוך המסגרת הרחבה של המפגש הזה.

זוהי המשמעות היותר עמוקה של יציאת מצרים. היא גם קבלת עול וגם שחרור; גם כניסה לעבדותו של הקב"ה וגם אפשרות לחיות לאור הנאמנות הפנימית לעצמנו; היא גם שיבה אל נחלת אבותינו ומקום צמיחתנו והיא גם מהווה המשך עמוק למסורת אבות ולדרכיהם; יש בה תנועה של העצמה והגדלה, ובד בבד תנועה של נסיגה ופינוי מקום וחלל לכניסתו של הציווי האלוקי. כל אלה נמצאים ביחד בעולם החוויות העמוק של ליל הסדר, ואנו חיים את עבדות ד' ואת החרות במקום אחד, והמפגש בין שני העניינים הוא הוא מהותו של העולם האמוני. על שולחן ליל הסדר אפוא נעלה את שניהם כאחד, ונתחיל את המסע הגדול ממצרים ועד גאולתם המלאה של ישראל.

המאמר יתפרסם בגליון 'שבתון' של שבת פסח תשע"ב

 

 

בית המדרש