ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לחיים ולא למוות-על היחס למוות לאור פרשת השבוע

ע"י: הרב יובל שרלו

עולה אפוא כי דרך דיני טומאה וטהרה מקרינה התורה את ערכי היסוד שלה. לא פולחן מוות ולא התקשרות אל מה שהוא מעבר לחיים, אלא חיבור עמוק מאוד לחיים. הרב שרלו על היחס למוות לאור פרשת השבוע

דיני טומאה וטהרה הופכים את התופעות הביולוגיות בעולמו של האדם לאירועים בעלי משמעות הלכתית דרמאטית. בשבוע שעבר קראנו על תופעות כגון נבלה או שרץ, שאינן רק אובייקטים מאוסים, אלא מטמאים את האדם; השבוע אנו למדים על טומאות היוצאות מגופו של אדם, והתורה קובעת מהי התוצאה ההלכתית של כל אחד מהתהליכים האלה: לידה, יציאת שכבת זרע, מחזור חודשי של אישה וכמובן צרעת.

האם ניתן לתרגם את התורה לשפה אנושית ? האם ניתן להבין בשכל אנושי את מה שהתורה מבקשת ללמד בדיני טומאה וטהרה ? הראשונים נחלקו בנושא זה. כבר במדרש על פרשת חוקה אנו מוצאים את הקביעה " אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב "זאת חוקת התורה", והרמב"ם ביד החזקה מאמץ גישה זו: " דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא ,שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא...כיוון שטבל – טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר". ממילא כלומדי פרשת השבוע אין לנו אלא לפתוח את עצמנו לציווי התורה ולהיות מופעלים על ידה, בלי לנסות ולהבין את העומד על הפרק, ואין לנו גם משמעות רעיונית ללמוד מכך.

ואף על פי כן, הרמב"ם עצמו, במורה הנבוכים, היה בין הראשונים שביקשו את פשר הדינים: "וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו- יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו ה'חכמים ז"ל' על זה הענין ואמרו, שאין טוב להכנס ל'מקדש' בכל עת שירצה - וסמכו זה לאמרו, הוקר רגליך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך". לאמור: חלק מנקודת האחיזה האנושית בדינים אלה הוא מגמת התורה להערים מחסומים בפני הנוכחות המתמדת בהר הבית, וזאת כדי למנוע שחיקה בתחושת קרבת האלוקים, ולהותיר את התשוקה הגדולה לראות את פני ד' על מכונה. רבי יהודה הלוי פסע בנתיב אחר: הוא מצא את המכנה המשותף שבין הטומאות השונות: " אולם אחר בקשת הסליחה מאת האלוה ומתוך המנעות מההכרעה אני אומר יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטמאת המת כי המות הוא ההפסד הכללי לגוף והאבר המצרע דומה למת וכן הזרע הנפסד כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטפת ממנה דם ממנה יתהוה האדם הפסדו של זרע זה הוא אם כן נגוד לתכונת החיות ורוח החיים...". לאמור: תורת ישראל היא תורת חיים, וכתורת חיים היא מצווה על האדם להרחיק את עצמו מן המוות. לא זו בלבד, אלא שככל שאדם מקודש מחבירו – נזיר, כהן, כהן גדול – כך הוא מצווה יותר להרחיק את עצמו מן המוות. רוב מוחלט של הטומאות קשור לתופעות המוות, שכן גם האירועים הביולוגיים בגופו של האדם קשורים למערכת הרבייה שלו, וגם טומאות שרץ ונבלה קשורות במוות.

עולה אפוא כי דרך דיני טומאה וטהרה מקרינה התורה את ערכי היסוד שלה. לא פולחן מוות ולא התקשרות אל מה שהוא מעבר לחיים, אלא חיבור עמוק מאוד לחיים, עד כדי חובת הרחקה בשעה שבאים אל הקודש מכל מה שהוא קשור אל המוות. דיני טומאה וטהרה קשורים אפוא ליחס לפיקוח נפש ולחובת הצלת החיים, ולכל עולמה של ההלכה המחובר לחיים. אנו מצווים ללמוד מדרכה של תורה ולמצוא את עולמנו הרוחני ואת הקשר עם הקב"ה דרך מציאות החיים שאנו פוגשים בכל עת, ומקום התפילה העיקרי שלנו הוא הר החיים ומקום הקודש המחובר לאלוקים חיים

המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת תזריע-מצורע תשע"ב

 

 

בית המדרש