ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על העלייה למרון והסכנות והתקוות שבה-ללג בעומר

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו במכתב לבוגרי הישיבה דן במשמעותה הרוחנית של העלייה למירון ובדרך לנתבה גם להמשך השנה. כמו כן מזהיר הרב מהסכנות של הנוכלים הממציאים ישועות ומנצלים נדכאים

חצי מליון בני אדם הצפויים להגיע למירון השנה מספרים סיפור משמעותי מאוד. קיים צורך. הצורך הזה לא זוכה למענה במקום אחר. קיים צורך לכתובת שניתן לפרוק עליה את הצרות ואת הציפיות; שניתן למצוא בה ודרכה את ההתעוררות הנפשית; שנותן מענה לתשוקה לפרוץ את מסגרות הקיום הרגילים ולפענח את הקשר המיוחד לשמיים; שמחפש עולם רוחני שההלכה והחלק הנגלה בתורה לא מסוגל לספק במתכונתו הנוכחית; לחיבור מיוחד לצדיק שניתן לצפות ממנו לחסד ולרחמים, ולעוד ענייניים רבים אחרים. הציפייה והצורך והתשוקה חייבים להיות נגד עינינו בכל מקום בו אנו בוחנים את מקומנו שלנו מול ה"עליה לרגל" למירון. גם מי שרחוק מאוד, כמוני, מעלייה למירון, ואת העלייה לרגל שלו הוא מקפיד לעשות למקום האחד והיחיד – הר הבית – אינו יכול שלא להיות שותף במנגינה הכללית המנוגנת במירון ובדרכים אליה. בראש ובראשונה היא ממלאת את האדם ענווה – לא מצאנו תשובות לכל השאלות ופתרונות לכל המצוקות; לא הצלחנו עדיין להעניק חווית אמונה דומה במקום אחר; כל אלה ואחרים מחייבים אותנו להביט בעין שותפה ומצטרפת למה שבני אדם מבקשים.

במקום בו יש אורות גדולים – יש גם צללים גדולים. כדי להיות מסוגלים לעמוד מול האורות הגדולים - אני מבקש לעמוד על שני צללים עיקריים שחובה עלינו לנפותם:

הצל הראשון הוא הצל הכבד של הנוכלים, המנצלים את מצוקת האנשים ואת מה שהם מבקשים כדי לעשות לביתם. חשכו עיניי השבת בשעה שראיתי את העלונים בבית הכנסת, המתחרים ביניהם על דרכי הפנייה לצדיק, על המחיר שהדבר עולה, ועל הישועות המוכחות והבלתי מסויגות שפנייה דווקא דרכם אל הצדיק מבטיחה. אין להשתמש במכבסת מילים. מדובר במעשה עוולה של גזל אנשים תמימים וישרים המבקשים את הקשר אל הצדיק; ברמאות לשמה, כמו הסיפורים על חיילים בסיירת נבחרת שסירבו לצאת למשימות בלי אישור של הצדיק, או לידות בגיל חמישים וכדו'; בניצול כאב של אחרים למען האדרת שמו של הארגון או העומד בראשו; בהבטחות שווא שקריות ורמאיות. אסור לנו להסכים עם סילוף כה נורא המנצל ועושק אנשים אחרים – בין את כספם ובין את אמונתם.

הצל השני הוא הצללים העלולים ללוות כל פעולה של אמונה – יצרא דעבודה זרה שיצא מבית קודשי הקודשים מלמד אותנו כי הגבול בין קשר עם ריבונו של עולם ובין עבודה זרה ודרישה אל המתים הוא דק מאוד. אסור לעבור אותו.

ולאחר ניפוי הצללים מה מחייבת אותנו העליה למירון ? מתוך אותה ענווה ושותפות מוטל עלינו אפוא לתור אחר הדרכים למימוש חוויית מירון – ביום שאחרי. לאן מוליכים את ההמיה הגדולה הזו ? כיצד משנים את העולם מתוך הרצון הזה ? מה מצוי בעולם האמונה שלנו שיכול להעניק את אותה חוויה גדולה, בד בבד עם התביעה המתמדת לעולם מוסרי יותר, לתיקון פני החברה בצדק ומשפט, לקיום מצוות ולתלמוד תורה, לצניעות ולכשרות ? הנסיעה למירון מטילה אפוא עלינו אור גדול של חיפוש: כיצד דרכנו המיוחדת באמונה - המאמינה כי השינוי יבוא בבחירה החופשית הטובה ולא בחיפוש אחר סגולות, ושהתביעה המוסרית היא יסוד עבודת ד' בעולם - מסוגלת להעניק את עולם החוויה הנפשית הרוחנית בעוצמה המאירה באור הזוהר.

איני יודע את התשובה הכוללת לשאלה זו. מנהגנו בישיבה מיום הקמתה הוא ללמוד זהר ביום ל"ג בעומר, ולחפש את התשובות לשאלה זו. אני מאמין שיש לנו כבר תשובות חלקיות, שמדברות מכוחן של החוויה המצויה בעולמו של האדם ובחיפוש אלוקים שבקרבו, מההיטהרות והקדושה, מהבחירה החופשית הטובה שלו ומתפילת הדביקות שבו, אולם אנו עוד רחוקים מהמקום אליו אנו ראויים להגיע. אני רואה בכם שותפים לחיפוש הדרך הזו, שקרובה יותר לנתיב המיוחד של התורה בו אנו הולכים, וקושרת בין צדק חברתי ודביקות אלוקית. ככל שנמצא ביום ל"ג בעומר את הנתיב הזה – נהיה במקום אמיתי יותר, משפיע יותר ומגשר יותר בין שמים וארץ ובין אדם לאדם.

באהבה רבה

 

 

בית המדרש