ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ההוויה הופכת לאדנות

ע"י: הערת המערכת

מי מאיתנו לא היה נותן כל אשר לו בכדי לחזות בנועם ה´ ולבקר בהיכלו? נראה כי הרצון לחיפוש אחר הא-ל הינו חלק אימננטי מנפש כל אדם ואדם. אך כיצד עלינו לעשות זאת? מה יוביל את האדם למפגש עם הא-לוהים? מור כלפון פותח את גליון הפתיחתא התשעה עשר בדיון פילוסופי קיומי.

מי מאיתנו לא היה נותן כל אשר לו בכדי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו? נראה כי הרצון לחיפוש אחר הא-ל הינו חלק אימננטי מנפש כל אדם ואדם. אך כיצד עלינו לעשות זאת? מה יוביל את האדם למפגש עם הא-לוהים? תשובות שונות ומשונות ניתנו לשאלה זו בתולדות המין האנושי. החל מעבודת פסילים וכלה בהתרכזות אכסטטית באחד הטרנסצנדנטי. בצד מחשבת חיפוש הא-ל קמו להם לאורך הדורות דתות רבות שקבעו חוקים ומשפטים שאמורים לשקף במידה כזו או אחרת את רצונו הטמיר של הא-ל.

המאפיין הבולט והמייחד של הדת היהודית על-פני שאר הדתות הוא היותה מבוססת על כר נרחב של הלכות שקובעות נורמה דתית לכל אדם ואדם, בכל חלק של החיים. יסוד זה מעלה חדשים לבקרים תרעומת כלפי הדת היהודית, מדוע ולמה היא משוקעת כל כולה ביוֵן המעשה ההלכתי?! האם תודעה מעין זו לא מפספסת את העיסוק ברבדים העליונים של החיים, בתפיסות העולם הטרנסצנדנטיות?

במאמר זה ברצוני להציג את גישתו של הרב סולובייצ'יק ליחס שבין הנורמה הדתית לבין היסוד הא-לוהי הנסתר שעומד מאחוריה. לשם כך, נעיין תחילה ביחסו של הרב לגלויי ה' השונים בעולם. לאחר שנבין עניין זה על בוריו נוכל להבין גם את היחס הראוי בין הנומינוזי[1] לנורמה הדתית.

את גילוייו השונים של הקב"ה בעולם נהוג לייחס לשמות ה' השונים. בתוך כך, ידועה ומפורסמת הבחנתו של ריה"ל בין שם הויה לשם א-להים:

 

'א-לוהים' הוא תואר לשליט או לשופט. תואר זה נאמר בכלל ופרט: בכלל - כשמדובר על שליט העולם כלו, ובפרט - כשמדובר על כוח מכוחות הגלגל או על טבע מן הטבעים, או על שופט מבני אדם. [...]

ואין שם מדויק יותר וחשוב יותר מן השם הנכתב באותיות 'יוד הא ואו הא' יתברך ויתרומם! זה הוא שם פרטי, בו רומזים לא-לוה, לא בתואר המקום, כדרך שרומזים לכל מתואר בלתי ידוע, ולא בתארים [נוספים על עצמותו], ולא בהכללה, [...] כאלו אמרת: פלוני! וקראת לו בשם פרטי.

כוזרי, ד, א 

 

שם א-להים מציין את תפיסתנו את הא-ל התוך הטבע, מתוך עינינו האנושיות. אין הוא מסמן את הא-ל עצמו אלא רק את בבואתו המשתקפת מתוך העולם. לעומת זאת, שם הויה הוא שמו הפרטי של הקב"ה, הוא מסמן את הא-ל כשלעצמו. במבט ראשון, נראה כי שם הויה מקבל את הבכורה. שאיפתו של כל אדם צריכה להיות להגיע לרמה רוחנית כזו שבה יוכל לפנות אל א-לוהיו בשמו. אמנם לא כך עולה מדברי הרב סולובייצ'יק:

 

הבורא בשם הויה אינו משתייך לאדם, מפני שאי-אפשר לומר: הויה שלי או שלך ;  ואילו בשם א-להים הוא משתייך לאדם (א-להים, א-לוהיך), מפני שא-להים מתגלה אל האדם בברית עמו.

ימי זיכרון, כנסת ישראל בסוד היצירה והתיקונים, עמ' 104

 

חווית הא-ל חייבת להיות ברת השגה. אשר על-כן שם הויה, שמציין את הא-ל כלעצמו, לא יכול להיות חלק מחייו של האדם הפשוט. לעומת זאת, שם א-להים יכול וחייב להיות חלק אינטגראלי מחייו של האדם. הוא נקרא לנכס אליו את הא-לוהים, לקרוא בשם א-לוהיו. במקומות אחרים[2] מסביר הרב סולובייצ'יק שבאחרית הימים יתפוס שם הויה מקום מרכזי בעולם האמונה; השמש הגדולה תפיץ אור אוניברסלי, כל בריות בראשית יפגשו בבורא העולם במידה שווה. אך נראה כי גילוי זה שייך רק בגאולה השלמה, בעידן של הסתר שכינה אין לו אפשרות להתממש.

מדוע אין הקב"ה מתגלה במלוא אונו כבר בימינו? לדעת חכמי הקבלה יסוד תפיסה זו בסוד הצמצום. הקב"ה היה צריך ליצור נפרדות של העולם מהא-לוהות, שאם לא כן לא היתה מתאפשרת המציאות הגשמית. הרב סולובייצ'יק מתאר זאת בצורה קצרה וקולעת: "כי הלא האינסוף בולע ומבטל את הסופיות. זוהי משוואה מתימטית כי אל-סופיות וסופיות = אל-סופיות, כי מה יש להוסיף על האל-סופיות. חרג האדם להישג הוויה שלמה המתגשם על ידי התקרבות תכלית קרבה אל מקור ההוויה, אל האינסוף, מביא את האדם לחיסול הווייתו הסופית על ידי דביקותו באל-סופיות" (ובקשתם משם, עמ' 168). ברצונו של הקב"ה היה לאפשר קיום נפרד של האדם. משאלת לב זו 'הכריחה' לתת לאדם מרחב חופשי להתגדר בו. אלמלא כן השאיפה הטבועה באדם לקרבה לא-ל היתה מאיינת אותו למול האינסופיות. מרחב אוטונומי זה הוא שמאפשר את תודעתו העצמית של האדם ואת בחירתו החופשית. האדם נקרא לעבודת א-להים ולא לעבודת הויה.

מהי משימתו של האדם בעולם לאחר הצמצום? האדם נקרא ללכת אחרי צלם א-להים שבו ולהשלים את מעשה הבריאה:

 

הקב"ה כשברא את עולמו, הניח מקום ליצור ידיו - האדם - להשתתף ביצירתו. כאילו פגם הבורא את ההוויה כדי שבשר ודם ימלא את פגימותיה וישכללה. הא-להים מסר את מסתורין של הבריאה - ספר היצירה - לאדם, לא רק לשם עיון בלבד, אלא לשם המשכת מעשה היצירה.

איש ההלכה, עמ' 84

 

הצמצום הוא בעצם פגימה של היוצר ביצירתו, השארת מרווח ומקום לאחר להשלימה. נפרדותו של האדם והאוטונומיה שניתנה לו מאת הבורא הם שאמורים לאפשר את היצירה והחידוש בעולם. שכן עולם שאין בו נפרדות איננו מאפשר להכיל מצבים מורכבים, מצבים בהם הטוב הוא גם רע והחזק הוא גם חלש, שכן הכל אמת א-לוהית (=הוויתית) אחת מושלמת ומוחלטת.

השלמת הבריאה איננה חייבת להיות פיזית דווקא, עובד הא-ל נקרא לפרש ולשכלל את העולם גם ברמה הרוחנית. כאן עולה ומתעוררת לה מחדש הנהגת ההויה. ממשיותו[3] של המימד הטרנסצנדנטי היא שמושכת את האדם לפרש ולתרגם את הנגלה לעיניו לשפה רוחנית-סימבולית. האדם הדתי יודע להבחין בערכים ובתפיסות העולם מבין השיטין של המציאות, כאור הבוקע מבין התריסים של החיים. לדעת הרב סולובייצי'ק המימד שמחבר בין הטרנסצנדנטיה למציאות הוא הרגש:

 

היהדות מאמינה כי בחוויה הרגשית מפעפעת משמעות מוסרית. באמצעות חוויותינו הרגשיות אנו חשים באורח אינטואיטיבי במיבנים הנטולים מתורת הערכים ובאידיאות מוסריות. בניגוד לדעה הנפוצה (אשר קאנט והרבה מהוגי ימי הביניים החזיקו בה), שלפיה בוחנים השכל או הרצון את העולם המוסרי, היהדות טענה כי הגילוי הקדמון של החוק והאידיאל המוסריים נעשה בידי "הלב", על ידי התחושה, ולא על ידי ה-logos או ה-voluntas. [...] האבסולוט המוחלט (categorical absolute) ביהדות מעוגן באהבת ה'. כיוון שחוק יסודי זה מתגלה ללב ולא לשכל, מגלה היקום המוסרי את עצמו במלואו בפני עינו הפנימית של האדם הנלהב, והוא נחווה רגשית כדבר רב קסם וגואל.

מן הסערה, תיאוריה של רגשות, עמ' 165-164

 

הגורם המקשר בין שמיים וארץ טמון בין נימי הלב. רגשותיו הפנימיים של האדם הם בעלי אופי מוסרי, בכוחם לגלות לאדם בצורה אינטואיטיבית את עקבות הא-ל הנסתרות בבריאה. נראה כי הרגש מוביל את האדם אחר שמו הפרטי של הא-ל ולא אחר תוארי פעולותיו. "הוא יודע את הא-לוהים וחי אותו, משום הוא מבקש אותו. הוא מרגיש את נוכחותו, מפני ששאלה אחת בפי האדם: איה מקום כבודו? כשם שאי אפשר להוכיח את מציאות העולם משום שהמוכיח הוא חלק בלתי נפרד ממנו, כך אי אפשר להסיק בעקיפין על מציאות הא-לוהים" (ובקשתם משם, עמ' 134). לאדם היכולת ניתנה לפרוץ אל המוחלט – "העל-טבעי על פי היהדות אינו מופרש מן המציאות ואינו מסתתר בחביון ההסגר המוחלט. להיפך אמרה היהדות, ישנו מעבר רצוף מן המוחשי אל המוחלט, מן הסופי אל האל-סופי" (ובקשתם משם, עמ' 218).

מהו, אם כן, היחס הנכון בין תודעת ההויה לתודעת א-לוהים? האם על האדם לתור אחר הא-ל הנגלה מתוך העולם או לחפש אחר ניצני הטרנסצנדנטיות המתחבאים בין השיטין? האם ההשגה השלמה נשארת ברובד האנושי או שיש ביכולתה לפרוץ אל המוחלט?

 

גילוי א-לוהים לאדם וגילוי האדם לעצמו כיש אישי מתקיימים בבת אחת. [...] כשהבורא מתגלה גילוי אישי ייחודי זוכה אדם בייחוד האישיות ואפשרות ההתייצבות לעומת ה' וקביעת יחס של נוכח - אני, ו"אתה", ושל נסתר - "אני" ו"הוא" - בינו ובין ה'. הגילוי הא-לוהי מרומם את האדם מנפש חיה לרוח ממללא, מעצם לאישיות, מבריה אטומה לפתוחה.

 ובקשתם משם, עמ' 227-226

 

גילוי הויה (שלאחר הצמצום) איננו מאיין את האדם, אדרבה, רק בזכותו ניכרת דמותו האנושית של האדם. עניין זה הוא יסוד מוסד במשנת הרב סולובייצ'יק. הדרך להכיר את הבורא עוברת דרך נפשו של האדם, מכיוון וזו בבואה של יוצרה. אמנם לכאורה יש לשאול כיצד ניתן להתייחס אל האינסוף מתוך הכרתנו הסופית? הרי המשוואה אותה הציב הרב סולובייצ'יק עוד מהדהדת באוזנינו, אינסוף+סוף=אינסוף. האינסוף מעצם הגדרתו מהווה חריגה מהסופי, אשר על כן, לא ניתן להכירו כפי שמכירים אובייקט סופי. התייחסות לאינסוף כסוג של אובייקט הניתן להכרה גוררת בעקבותיה סוג של אבסורד. שכן האינסוף הוא מה שאינו סופי ולכן חייב להיות חיצוני ונפרד מהסופי. כל יצירה של מושג האינסוף במחשבה של האדם הסופי תבטל למעשה את החריגה המבנית של האינסופי מהסופי. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את הסתירה המבנית הזאת בתוך כתבי הרב?

 

בשם הוויה בלבד לא יכול היה אברהם אבינו ללמד את באי העולם את א-להותו של הקב"ה. באמונה גרידא, ללא מוסר מעשי-ממשי, אי-אפשר ללמד את הבריות כלום. רק על ידי גילויו של שם א-דני בעולם היה אברהם אבינו מסוגל ללמדם, לא רק שיכירו את רבש"ע אלא שאף ילכו בדרך ה'. בכך היה אברהם אבינו מורם ורבם של כל באי העולם.

ימי זיכרון, שליחות, עמ' 40

 

הרב סולובייצ'יק דן בשאלה מדוע אנו לא הוגים את שם הויה ככתבו, ומחליפים זאת בהגיית שם אדנות. תשובתו היא, ששם הויה לא אמור להתממש הלכה למעשה במציאות. תפקידו לשמש מבוע לזרם החיים והרעיונות הסובב את העולם. בתהליך הנצחי של חיפוש הא-ל האדם תר אחר יסודות המוחלט מתוך נימי נפשו, אך אסור לו לעמוד בכך. גילוי של האינסוף כורך איתו בד בבד חובה מוסרית. "החקירה והדרישה המוסרית מחלצת את ה-homo religiosus מן הצורך להגיע אל החוויה המבחילה של האבסורדיות" (מן הסערה, תיאוריה של רגשות, עמ' 172). פגישתו של האדם במציאות, מציאותו בקהילה חיה ואנושית וההכרה בקיומו של האחר, מאפשרים לאדם לגשם את הטרנסצנדנטי בעולם. על יסוד זה עומדת תודעת היצירה שכה נוכחת במשנת הרב. האדם נקרא ליצור את עצמו בשליחות הא-ל.

מור כלפון



* ברצוני להודות לחברי חבורות הלימוד בכתבי הרב סולובייצ'יק שלולא דיבוק החברים בלימוד משנת הרב לא היה מאמר זה יוצא אל האור.

[1]. מושג זה מופיע פעמים רבות בכתבי הרב סולובייצ'יק ומקורו במשנתו של קירקגור. לדעת קירקגור, היסוד העמוק ביותר לכל דת הוא יסוד הנומינוזי, יסוד הקדושה. האדם שנמצא במצב נפשי נומינוזי חש התעלות השונה מכל סוג התעלות אחרת מוסרית או אסתטית. בנוסף להתעלות, מצב נפשי זה מתאפיין בהתבטלות עצמית מול הקדוש, פחד מעוצמתו ותדהמה מיכולותיו. מצב נפשי זה הוא לא רציונלי ועל כן קשה להבנה.


[2]. ראה: עבודה שבלב, עמ' 86; וביקשתם משם, עמ' 187; מה דודך מדוד, דברי הגות והערכה, עמ' 59-57.


[3]. ראה: איש האמונה הבודד, עמ' 19-18; Halakhic Mind p. 119


 

 

בית המדרש