ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הכתובה שבינינו ובין ריבונו של עולם

ע"י: הרב יובל שרלו

פרשת הברכה והקללה מלמדת אותנו כי הקשר בינינו ובין הקב"ה נושא בחובו גם את שפת החובות. זו זכות גדולה להיות חלק מקהל המאמינים, אך זכות זו כוללת בתוכה גם חובות. גם בשעה שמצטברים עננים בחיי האמונה, הקשר נעשה קשה, ויש רצון לפרוק את העולם ולשכוח כי מדובר חיי זוגיות מחייבים – באה פרשת השבוע ומזכירה לנו כי נכנסנו ברצון חופשי לברית זו

אחד המנהגים המיוחדים שבמנהגי החופה שבעם ישראל הוא הקראת הכתובה מתחת לחופה. הקראה זו אינה חובה הלכתית, ואינה חלק מהחופה. ביסודו היא נקבעה כדי להבחין בין אירוסין לנישואין. בשל העובדה שאין אנו נוהגים עוד בהפסקה של שנה בין השניים, אלא של כמה דקות בלבד, אנו מקריאים את הכתובה כדי שהנישואין (שבע הברכות) לא ייראו כחלק מהאירוסין (הקידושין). אלא שכדי לקיים את הצורך הזה אפשר היה להקריא דבר מה אחר – מרומם נפש ומעצים אהבה, כגון פסוקים משיר השירים – ולא את המסמך שבמהותו הוא הסכם קדם גירושין או במקרה הטוב קדם אלמנות (שהלוא כל נישואין טובים מסתיימים באלמנות (הערה נאה של ר' יהודה ברנדס)).

ניתן לענות על שאלה זו בשתי דרכים. הדרך האחת היא למצוא את ההצדקה ההלכתית להקראת הכתובה דווקא, כחלק מחתימת העדים, וכדי להציג בפני כל את קיומה, וזה יתרונה על פני אותן אלטרנטיבות מוצעות להפרדה בין האירוסין לנישואין. הדרך השניה היא למצוא את ההצדקה המהותית בהקראת הכתובה דווקא: הכתובה מכניסה לחיי הנישואין את מסמך החובות. הנישואין עצמם חייבים להיערך מרצון חופשי של שני בני הזוג. הן האיש והן האישה אינם נכנסים לחופה אלא מרצונם החופשי בלבד, ובשעה שאין זה כך – אין האירוסין תקפים. הרצון החופשי, האהבה האחווה השלום והרעות אינם רק חובה משפטית של הרצון בכניסה לחופה, אלא גם התבנית המהותית היותר לקיום חיי נישואין מאושרים ומשמעותיים. הציפייה שלנו היא שאכן כך יחיו בני הזוג לאורך כל ימי חייהם. אולם ההלכה הפיקחית יודעת כי לעתים מצטברים עננים בחיי הנישואין, ויש צורך להזכיר כי הנישואין כוללים בתוכם גם חובות, ובכלל – יש גם משמעויות נוספות לחיי הנישואין בעלי היבטים כלכליים והתנהגותיים. הכתובה מזכירה את זה לבני הזוג דווקא מתחת לחופה. הרצון הוא שלא יהיה בה צורך, ושלאורך ימי הנישואין כולם היא תהיה בבויעדם. אולם היא קיימת – כשצריכים אותה.

כתובה זו לא ללמד על יחסי איש ואשתו בלבד באה ללמד, אלא גם על יחסי אלוקים ובני אדם. גם כאן, הציפייה הגדולה היא שחיי האמונה יהיו חיי אהבה ואחווה שלום ורעות. בדרך זו דימו הנביאים לאורך נבואתם את יחסי עם ישראל והקב"ה, ולימדו את העולם כולו כי מדובר בחסד נעורים ובאהבת כלולות. אלו גם חיי האמונה שאנו מבקשים לחיות בעצמנו: חיים של דביקות ורצון, של קשר ואהבה. ועל דרך זו אנו למדים כי גם בחיי האמונה מצויה ה"כתובה". כתובה זו היא מהותה של פרשת השבוע – פרשת הברכה והקללה.

פרשת הברכה והקללה מלמדת אותנו כי הקשר בינינו ובין הקב"ה נושא בחובו גם את שפת החובות. זו זכות גדולה להיות חלק מקהל המאמינים, אך זכות זו כוללת בתוכה גם חובות. גם בשעה שמצטברים עננים בחיי האמונה, הקשר נעשה קשה, ויש רצון לפרוק את העולם ולשכוח כי מדובר חיי זוגיות מחייבים – באה פרשת השבוע ומזכירה לנו כי נכנסנו ברצון חופשי לברית זו, ואמרנו בה "נעשה ונשמע", ומעתה והלאה אנו מחויבים. זו צריכה להיות גם הדרך בה אנו מתייחסים לעולמה של ההלכה וחובת שמירתה בקפדנות: היא מהווה לגבינו עולם לביטוי אהבתנו לריבונו של עולם, וכל עולם הקשר המיוחד שבין אדם ובין אלוקיו, ובד בבד היא מכניסה לקשר זה את עולם המחויבות. יש אסור ויש חייב, יש תועבה ויש לאוו, והם נמצאים בחיי האמונה, כחלק בלתי נפרד ממנה.


המאמר התפרסם בעלון 'שבתון' בהר תשע"ב

 

 

בית המדרש