ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עמדתי בעניין הקרקעות ביהודה ושומרון

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו דן בשאלת המדיניות לגבי קרקע פלשתנאית ביהודה ושומרון וכיצד להגדיר קרקע בפרטית

אין שום היתר ואין שום הצדקה, לא הלכתית ולא מוסרית ולא אנושית – לגזול את הגוי. הדבר אסור על פי התורה; אסור על פי המוסר; ואסור על פי ההתנהגות האנושית הראויה. כל זה נכון עוד לפני שמגיעים לחילול השם הנורא של ביסוס התיישבות בארץ ישראל על גבי גזל.
אולם, הנושא הוא מורכב הרבה יותר:
הדיון אינו על העיקרון הזה. הדיון הוא על שני דברים: ראשון בהם הוא השאלה האמנם מדובר בקרקע פרטית, ומה הפך אותה לקרקע פרטית. האם העובדה שלפני כמה עשרות שנים חולקו אדמות ארץ ישראל בצורה זו או אחרת הופכת את הקרקע לקרקע פרטית. על זה ניתן וראוי להתווכח. שני בהם הוא בשאלה מה עושים עם קרקע פרטית שנבנו עליה דברים שגוזלים את בעלותו של בעל הקרקע: האם הפיתרון הראוי היחיד הוא הריסת הדברים שנבנו, או שיש פיתרונות אחרים, כגון נתינת שטח קרקע אחר או פיצוי כספי הולם. שאלה זו אינה נוגעת ליהודה ושומרון בלבד, אלא היא שאלה בכל מקום בעולם, וגם במדינת ישראל היא עולה בכל מקום.
אני מזדהה ושמח עם עמדת מדינת ישראל שאין להתיישב על קרקע פרטית, אולם חולק על עמדת המדינה הן בהגדרת המושג "פרטי", והן בשאלת הפיתרון הראוי כאשר התיישבו על קרקע פרטית. אדגיש כי עמדתי היא שאין פיתרון אחד נכון וכולל לכול, אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו, ולעתים בהחלט מוטל עלינו לדאוג לכך שבעל הקרקע הפרטית שהוא בעלים אמיתיים עליה יקבל את נחלתו בחזרה – גם אם זה יביא להריסת בתים שנבנו שלא בצדק על הקרקע הזו. כאמור, יש לבחון כל מקרה לגופו, ומטרת הצעת החקיקה היא למנוע את המצב שבו באופן אוטומטי תוגדר קרקע כפרטית, ובאופן אוטומאטי הפיתרון יהיה הריסת מה שנבנה עליה. את עמדתי ביחס להצעת החוק ולצדק שבה אקבע לאור ניסוחה הסופי, כי היא יכולה להיות צודקת מאוד ומוסרית מאוד והיא עלולה להיות מלאת עוול. צריך לראות במה מדובר.
עמדתי היא עקבית ושיטתית, ועל כן גם פסקתי בעבר כי יש להחזיר כסף שנגזל מפלסטיני, גם אם הוא בעזה.
בהזדמנות זו אומר גם כי הטיעון שהמדינה שלחה אותנו לשם ואף מימנה את הקמת ההתיישבות הזו, ועל כן לבית המשפט אסור לצוות על הריסה – הוא טיעון לא נכון. כאמור, על אף שאני סובר כי במקרה זה בית המשפט שגה שגיאה חמורה, אני סובר כך בשל נסיבות המקרה ולא בשל העיקרון שלבית המשפט אסור עקרונית להורות על הריסת מקומות שהמדינה בנתה. הטיעון הזה מנוגד למהותו של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון צריך להתייצב מול כל מקרה שהמדינה עושה עוול, ולא לאפשר זאת, והוא אמור להגן על זכויות הפרט וזכויות האדם כנגד המדינה, ולא לאמץ את עמדת המדינה באופן אוטומאטי. על כן, הטיעון הזה אינו טיעון תקף. הטיעון התקף לדעתי הוא שבמקרה הזה בית המשפט פסק שלא כדין מסיבות שונות, וביניהן הן העובדה שהוא קיבל את ההגדרה המוטעית של "קרקע פרטית", והן בשל העובדה שהוא לא איפשר מנגנון אחר של פיצוי, והתעלם מהאנשים שגרים עתה על קרקע זו.

 

 

בית המדרש