ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עמדתי ההלכתית ביחס לסוגיית המהגרים

ע"י: הרב יובל שרלו

במכתב לבוגרים משרטט הרב שרלו את העקרונות ההלכתיים שמנחים אותו בשאלת היחס לסוגיית הזרים בארץ

נושא היחס למהגרים הוא כמובן ארוך ומורכב מאוד, וגם תלוי בהרבה מאוד נתונים: המספרים, החוק הבינלאומי, תקציב המדינה וכדו'.

לא זו בלבד, אלא שיש כאן שאלות מהסדר הראשון ושאלות מהסדר השני (אסביר בהמשך). על כן, אכתוב בראשי פרקים את עיקרי הדברים כפי שאני מבין אותם.

א.      הכלל היסודי בדיני ממונות ומכאן אני משליך למדיניות מדינה היא "שלך קודם לשל כל אדם". לאמור: עיקרון המדיניות צריך להתבסס על כך שחובתה הראשונית של מדינה היא לדאוג לטובת אזרחיה ורווחתם, וזוהי נקודת המוצא של כל מדיניות. כלל זה מחייב את השלטון לדאוג בראש ובראשונה לטובת אזרחי מדינת ישראל, ולהגן עליהם מפני זרם כיבוש של מהגרים, ואם אכן הידיעות בדבר המצב הבריאותי שלהם המסכן אותנו נכונות – על אחת כמה וכמה.

ב.      כלל זה אינו מטיף לאגואיסטיות ואינו בונה חומה בין האדם היהודי ובין שכנו, או בין המדינה היהודית ובין העולם כולו. לאחר ההכרה בגרעין הקיומי היסודי וב"שלך" – מוטלת חובה על האדם הפרטי להיפתח: להיפתח כלפי העני, הגר, היתום, האלמנה, המקדש (מעשרות לשבט לוי), המשימות הלאומיות (גיוס) וכדו'. אולם כל אלה מתוך הרחבת מעגלים, ולא מתוך ביטול גרעין הקיום האישי. הדבר נכון גם ביחס למדיניות מדינה יהודית, שחובה עליה להרחיב מעגלים.

ג.       עמדתי היא שכיום מוטל עלינו גם להתחשב בהיסטוריה המיוחדת שלנו, ובכך שבפנינו נעלו את שערי העולם, ואנו יודעים מה משמעות נעילת השערים. אני למד את זה מפשוטו של מקרא "וגר לא תונה ולא תלחצנו, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (ופסוקים נוספים רבים), לאמור: מי שהיה גר בארץ מצרים – חייב לנהוג בצורה אחרת כלפי מי שעובר את אותה חוויה עתה. אדגיש כי זה לא מקור הלכתי, אולם בעיני הוא מקור יסודי מאוד מאוד להבנת דרכה של תורה.

ד.      כל זה כאמור בכפוף לשאלות היכולת שלנו לעשות זאת, וכמובן מחייב הבחנה בין מהגרים שונים המגיעים לארץ: פליטים, מבקשי עבודה, נרדפי משטר, פושעים וכדו'.

ה.      כל זה נכון עוד לפני שיקולי האמנות הבינלאומיות, החוקים וכדו'. כמובן שהאמנות האלה גם מחייבות את ישראל, אולם גם הן כפופות ליכולת.

ו.         באופן עקרוני, ההלכה מכוונת לכך שמדיניות תיקבע לפי האמת, ושקבלת אחריות תהיה לפני שאסון מתרחש. במקרה הזה: מוטל בראש ובראשונה על מדינת ישראל למנוע הסתננות נוספת של אנשים לישראל, בשעה שאין היא יכולה לעמוד במטלה הזו, ולאפשר אך ורק את כניסת הנרדפים באמת, וכל זה גם בכפוף ל"שלך קודם לשל אחרים".

ז.       לגבי אלה שנמצאים כבר כאן: לו היינו פועלים בחלל ריק, משיקולים המדרג הראשון בלבד (אסביר בהמשך מהו שיקול מהדרג השני) היה מקום לפרק את השאלה, ולבחון מקרים לגופם: חלק – להלבין ולאפשר את שהייתם, בעיקר אם מדובר בסכנה של ממש בשיבתם לארצם; חלק להחזיר לארצות מוצאם; חלק – לאפשר שהייה זמנית וכדו'.

ח.      לאלה שנמצאים כאן – חובה להעניק אפשרות עבודה. הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא, ואדם היכול לעבוד ללא מתן אפשרות לעבוד ולפרנס את עצמו הוא גם אדם נחות וגם מקור לצרות רבות.

ט.      עניין נוסף הוא הטלת האחריות על אלה שנמצאים כאן על כלל החברה הישראלית. אין זה הוגן כי האחריות לכך מוטלת על דרום תל אביב, ומקומות אחרים ששם מתקבצים המהגרים. גם ההתנחלויות צריכות לשאת בעול הזה; גם צפון תל אביב; גם כל המקומות במדינת ישראל. הטלת האחריות על מקומות מסוימים בלבד נוגדת את כל תפישת ההלכה בדבר שוויון נשיאה בנטל, ואי ניצול שכבות מצוקה בצורה לא הוגנת. על כך דיברו הנביאים עוד ועוד, בכל ההקשרים של צדק חברתי.

י.         בלי קשר לשאלה איזה פיתרון יימצא לכל אחד – היחס אליהם צריך להיות יחס אנושי, כאל בעלי צלם אלוקים, ויחס המתאים לנו כצאצאי אברהם אבינו שנלחם אפילו על שלומם של אנשי סדום על אף שהיו רעים לד' מאוד. היחס האנושי אפוא צריך לנבוע הן מזהותו העצמית, והן מזהותם כבני אדם, וגילויי הגזענות והשנאה הם בור עמוק שאנו נופלים אליו, ושהוא עצמו משחית אותנו מאוד מאוד. לא זו בלבד, אלא שמשיקולים של הדרג הראשון יש צורך להעניק להם שרותי בריאות, שיקום אישי לאחר מה שהם עברו בסיני וכדו'.

יא.     עבודתי הרבה בתחומים האתיים מלמדת כי אי אפשר לשקול שיקולים מהדרג הראשון בלבד. אתיקה חייבת להיות גם פרקטית, ואם הדבר אינו פועל באופן פשוט – הוא פשוט לא יפעל. בנידון דידן: הענקת כל מה שראוי לתת לפליטים ולמהגרי העבודה, ולו רק שרותי בריאות שיקום ועבודה, משמעות הגברה משמעותית של זרם מהגרים, שגדר לא תעצור אותם. ב"ה, זכינו לכך שטוב בישראל, והיא מהווה מגנט לאנשים רבים מאפריקה, ואם גם נעניק להם את כל הטוב הזה – הרצון שלנו ייבלע וייסחף בזרם המשתלט על המדינה. אלה שיקולים מהדרג השני, אולם הם חיוניים לעצמנו.

יב.     על כן, המצב הרבה יותר מסובך. הוא מחייב גם מיתון הסיוע והשיקום שלהם; מחייב הקמת גדר בצורה הרבה יותר מהירה; מחייב עמידה בהחלטות – מה שאנו מסוגלים לעשות עושים, ומה שלא – לא עושים, ומגיבים מיד, ועוצרים את זרם הפליטים.

יג.      סיכום: אחריות בראש ובראשונה לאזרחי המדינה; התייחסות למהגרים כאל בני אדם; הכרעה על מיכסה שאנו מסוגלים ליטול על עצמנו; בניית גדר ומחסומים נוספים;חלוקת הנטל בין כל מדינת ישראל; הענקת עבודה לאלה שנשארים; החזרה מהירה של אלה שאנו לא מסוגלים; הכנסה לשיקול את העובדה שלא יהיה פה טוב מידי בשל העובדה שזה יגביר את זרם הפליטים.

 

 

בית המדרש