ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תשובה לאומית

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מבקש להשיב את התשובה למישור הלאומי ולא לכלוא אותה בעולם הפרטי הקטן.

האסוציאציה למילים כסטריאוטיפ לאנשים. כשם שהסטריאוטיפ הוא המפריע העיקרי לבחינת אדם לגופו, מביא לשיוכו המידי לקבוצת התייחסות, ללא יכולת הכרה בו כיחיד אוטונומי וחד פעמי, כך גם האסוציאציות למילים. דרך משל, ניתן להשוות בין שתי קבוצות הפוכות, דרך התבוננות במחשבה הראשונית העולה בהן למשמע המילים 'ארץ ישראל' ו 'שלום'. המילה ארץ ישראל שייכת, עקרונית, לעם ישראל כולו, והייתה עשויה לעורר בכולם את הרגשות העזים ביותר, המחוברים דרך זיקת עם ישראל לארצו. אולם, אימוצם על ידי אחת הקבוצות בלבד, והאסוציאציה שהיא מעלה - התנחלות וסיפוח, 'דיכוי'ו'להט משיחי’, מוסקוביץ וגולדשטיין -  מביאה לסלידה וריחוק, וזהירות מוקפדת שלא להשתמש בה אלא כמילה אחת בלבד - 'ארצישראל'. בכך הפכה ארץ ישראל לשייכת לקבוצה אחת בלבד. כך קרה גם למילה שלום - זו מילת הקודש עליה מתפללים כה הרבה פעמים, ותקוות התקוות של האומה הישראלית. אולם זיהוי השלום עם אוסלו ומדריד, קישורה המידי לאסד וערפאת, מסירת אזורים ופינוי ישובים, הביאה לסלידה עמוקה ממנה, אף שהיא עומדת בפסגת הערכים. השלום הופך להיות נחלת פלג אחד, ואחרים מתנערים ממנו ומתנכרים לערך כולו.

הקדמה זו מבארת את שקרה לחזרה בתשובה. אף זו מעלה מראש אסוציאציה של בערות ומסיון, ניצול והשתמטות, סגירת חומות וקברי צדיקים - עד שאיבדה לחלוטין את משמעותה הראשונית, והפכה לנחלת בודדים בלבד. לכולם ברור כי בחזרה בתשובה מתכוונים הנוקטים בה לחילוניים בלבד (שכן כל הדתיים הם צדיקים גמורים, ואין להם דבר לתקן...), והיא קוראת לה להצטרף של שורות המאמינים, ולזכות בכל טוב העולם הזה והבא.  את שקרה לה ניתן להבין מתוך היפוכה - הביטוי 'הולך בשאלה' מוכיח כי אנשים סבורים שהאמונה מעניקה את התשובות לשאלות כולם, והמילה 'תשובה' משמעה ידיעת האמת כולה. אמנם המאמין האמיתי יודע כי האמונה רק חושפת אותו לשאלות קשות פי כמה וכמה, ואין בה מתן תשובות, אלא החלפת השאלות הרגילות באחרות. אין הוראת הביטוי 'תשובה'  תשובה לשאלה, אלא הוא מבטא שיבה, נאמנות למקור, רצון לשוב אל החלום והחזון, בדמות המלאה והתקווה הראשונית. ככזו, אין האדם המאמין פטור מזו, וכמה למדונו נביאי ישראל על סכנת ההערכה הדתית המופרזת.

לו אפשר היה להשתחרר ממארת האסוציאציה ולבחון את החזרה בתשובה לעצמה אולי הייתה מדינת ישראל מייחדת את ימי התשובה לתשובה. הכוונה איננה לתשובה במובנה הדתי האמוני המקובל. זהו עניין לבחירתו האישית של כל אדם ואדם ולאורח חייה של הקהילה בה הוא חי. כוונתי לתהליך משותף של יחוד עשרה ימים בשנה לתיקון ולשיבה לחזון ולחלום. צרוף חגיגיות השנה החדשה עם זכרונות ילדות, מסורת עם חדשנות יכולים להביא לדבר מה שונה. במקום לפגוש בעיתונות ובתקשורת סיכומים וראיונות, קלישאות והצעות בידור, ייוחד מקום נכבד למסורת של תשובה ותיקון בשבעה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

שוו בנפשכם מדינה שמקדישה שבעה ימים בשנה לבחינת סוגיות יסודיות העומדות על סדר יומה, מעבר לשיקולים פוליטיים, מתוך רצון משותף לתיקון, באווירה של תחילת שנה ורוממות חגיגית הקיימת בה. ניתן להדגים דברים אלה בשלושה תחומים:  בין אדם לחבירו, בין אדם לאלוקיו ובין אדם לעצמו.

אחת מנושאי היסוד של בן אדם לחבירו היא סוגיית האלימות במשפחה, ובעיקר הנשים המוכות והנרצחות. שבעה ימים של תיקון בוחנים את מכלול מרכיבי הבעיה ואת הדרכים לפתרון: מריבוי סרטי הטלוויזיה - בהם האלימות והרציחה הן פתרונות מקובלים - ועד לתדמית בתי הדין הרבניים בהם אישה מקופחת מלכתחילה, מבחינת המערכת השיפוטית של הרחקת בעלים אלימים מן הבית ועד להקמת מקלטים לנשים מוכות ועוד ועוד. נושא זה חוצה מפלגות, מאחד עמדות, ואף על פי כן אינו תופש את המקום הראוי לו. הקצאת תשומת לב ודרכי תקשורת לתהליך עמוק של תיקון יכולה ליצור אוירה תשובה בימים הנוראים. ואם לא זאת אזי העובדים הזרים, ובל נשכח את חסרי הישע שבתוכנו והאם אכן יש אפשרות לחיות חיי כבוד לעת זקנה בחברה קפיטליסטית תחרותית, ומה עם הקטל הנורא שבתאונות דרכים - האמנם לא ניתן לשוב ולתקן ?

עניין זה שייך גם לבין אדם לאלוקיו. שבעה ימים של בחינה מחודשת של אחד הנושאים העומדים על סדר היום הציבורי, והם בלתי פתירים ברמת העיקרון, אולם הסדר ביניים של תשובה ותיקון אפשרי בהם. שבעה ימים של טיפול מתוך ניסיון להגיע להסכמה, ואולי דווקא בסוגיות קטנות: ניסיון להגיע להסכמה על שעון קיץ (ולא לצפות רק לתאריך בו הדבר מופעל והעוינות בלתי נמנעת), על תשעה באב, אולי על נושאים יותר מרכזיים, דוגמת מערכת ערכים ראשונית מוסכמת של המנהל לחנוך ערכי, ואולי זה אינו אפשרי אז משהו מתחת לזה. מדינת ישראל מתמודדת שבעה ימים בשנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, עם שאלת זהותה היהודית. בשאלות קטנות, אך יכולות לשנות את האווירה כולה.

תחום שלישי הוא בחינת בין אדם לעצמו. ישנה זילות תרבותית, מן העיתונות ועד לספרות, מגימטריות ומציאת רציחת דיאנה בתנ"ך ועד לרייטינג. עניינים אלה אינם משחיתים את הציבור בלבד. זהו ארס זול, המחלחל לנבכי הנשמה ומרדד אותה, ומנמיך את הקומה הרוחנית כולה. זילות זו משטחת ויכוח ציבורי וביקורת אומנותית, מביאה לגיבוב דברי תורה וקלישאות בלא משמעות, וגוזרת את דין האישיות הפרטית לנמיכות קומה. שבוע של תיקון הרמה, תוך כדי דיון ציבורי, ותוכניות תקשורת, ומהלך לימודי וכינוסים בין תרבותיים: שנה אחת דיון בהעלאת הרמה בתחום לימודי התיכון, ושניה בתחום הטלווזיוני ושלישית בתחום דברי התורה וכך הלאה. כל אלה, יחד עם החיבור למסורת של ימי תשובה ורחמים כפותחים שנה - היכול להיות משהו מתאים מכך ?

אולי התחייה המחודשת של 'ארון הספרים היהודי' תביא ליעוד ימים אלה לתיקון. תנועת התחייה הזו קוראת לא רק לידיעת הארון וללימודו אלא גם לסוג משום של כינון החיים עצמם דרכו. מבחנו של תהליך אמיתית מתקיים בקישור העמדות העקרונית עם הנכונות לשנות מעשים. אף שאין אלו ימי התשובה במובנם המסורתי המלא, והם אף מתנגדים ומנוגדים לחלקים הלכתיים שבימים אלו, הרי תשובה בעיקרה שייכת לאומה כולה, ואין היא מתייחדת לקבוצה אחת. הצעה זו דומה למה שנעשה בעבר המתרחק בקיבוצים שונים. אולם בעוד שבעבר הדבר היה חלק מקרב חזיתי כנגד הדת, מניסיון לקעקע את העולם המסורתי הישן על ידי הצעת ראש השנה ויום הכיפורים מנוגד לחלוטין, הרי  שדברים אלה באים היום על רקע של שיבה לזהות, לא במובנה הדתי וההלכתי אלא במובנה המחשבתי והזיקה הפנימית.  אולי בכך ייוצר עוד נדבך לברכת שנה טובה, שהמשימה להיטיב בה אינה רשומה בכרטיסי הברכה בלבד, אלא היא חלק מתהליך ציבורי של תשובה אל החלום והחזון המקוריים בדמותה של המדינה.

 

 

בית המדרש