ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

היחס להכרעת הממשלה בעניין גבעת האולפנה

ע"י: הרב יובל שרלו

האם הממשלה הפנתה עורף להתיישבות? איך להתייחס לפינוי השכונה? על כך במאמר הבא

סוגיית גבעת האולפנה היא סוגייה סבוכה מאוד. מעורבים בה שיקולים רבים, וקשה לי שלעתים אנחנו בוחרים בדרך הקצרה, וטוענים טענות מסוימות שהן כלל לא הכרחיות ולפעמים לא נכונות. בכך, אנחנו משכנעים היטב את עצמנו, אולם לא את עצמנו אנחנו צריכים לשכנע אלא את האחרים, ולזה צריך בראש ובראשונה טיעוני אמת.

א. הממשלה לפי דרכה לא הפנתה עורף לציבור שלה. הממשלה אמנם מורכבת ממפלגות שונות, אך מפלגת השלטון – הליכוד – אינה פועלת כעת לפינוי יישובים (אגב, איני חושב שהיא מפלגת ימין, ואם יכריחו אותה להיות מפלגת ימין – היא תתפלג). ראש הממשלה טוען כי הגענו למצב בו אין ברירה, ויש להרוס חמשה בתים (זה לא "מחריבה יישובים" וזה לא "בהינף יד") למען ההתיישבות. אפשר לומר שהוא טועה, ולא מעריך נכונה את המצב וכדו´, אולם אי אפשר לומר שהיא מפנה עורף
ב. העובדה שלא הוכחה בעלות פרטית על הקרקע היא שוב ויכוח שלנו עם עצמנו. אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו, ומסבירים לעצמנו כי לא הוכחה בעלות פרטית על הקרקע, ועל ידי זה בעיני עצמנו בית המשפט העליון הוא רשע והממשלה מטומטמת. לא נגיע לשום מקום בדרך הזו, מלבד לתחושות עצמיות שכולם רעים ושהרסו את היישובים. אולם הטיעון של בית המשפט הוא אחר: גם אם לא הוכחה בעלות של עותר ספציפי על קרקע ספציפית, יש החלטת ממשלה שלא מתיישבים על קרקע פרטית מסיבות מוסריות, ואין חולק כי השכונה נבנתה על קרקע פרטית ששייכת למישהו. על כן, אסור להתיישב שם, גם אם לא הוכחה שום בעלות ספציפית. אפשר לטעון שההחלטה של הממשלה היא לא צודקת; אפשר לטעון כי המושג "פרטית" ביהודה ושומרון הוא פיקציה; אפשר לטעון כי אפילו אם נעשה עוול – לא פותרים עוול אחד על ידי יצירת עוול למישהו אחר. כל אלה הן טענות אמת לגיטימיות. אבל אין טעם לטעון טענות שהן לא קשורות.
ג. גם הטיעון כי אם המדינה בנתה – לא יעלה על הדעת שבית המשפט יורה על הרס , אינו מחזיק מים. בדיוק להפך. זה תפקידו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. הוא חייב לבחון את מעשי המדינה, ואם המדינה פעלה שלא כדין – הוא חייב להורות לה לפעול אחרת. כדי להסיר ספק אני חושב שבית המשפט העליון טעה, אולם הוא לא טעה בכך שהוא אימץ את עמדת המדינה, אלא בכך שהוא לא הסכים לדרכי פיתרון שיביאו צדק לכל הצדדים, ולא יגרמו טרגדיה. אולם יש לזכור גם כאן כי ידיו של בית המשפט די היו קשורות, שכן המדינה עצמה אמרה שהיא מתכוונת להרוס. איני חושב שתפקידו של בית המשפט הוא להכריח את המדינה לקיים את החלטותיה, אולם המצב כאן הוא מסובך.
ד. אני מנסה בדרכי לעשות הרבה דברים בתחום הזה, שכן גם הוא חלק מצדק חברתי. אולם אודה על האמת שהדבר הולך ונעשה קשה יותר ויותר. אני לא מוצא את עצמי באיומים שיהיה יותר גרוע מעמונה; אני לא מוצא את עצמי במקומות בהם הטיעונים אינם מתמודדים עם הבעיה באמת; אני לא מוצא את עצמי במקום בו ניתן ללכת עם הממשלה והולכים דווקא נגדה. מה מטריד אותי הרבה יותר הוא המספר המועט של האנשים שפועלים למען גבעת האולפנה, ואני חושש כי רבים רבים מדירים את רגליהם מפעילות זו בדיוק בשל אותן תחושות קשות שתיארתי למעלה. הדבר אינו מרפה את ידי לפעול למען גבעת האולפנה, אולם הוא הופך את המאבק לקשה הרבה יותר, בשל העובדה שאין גיבוי ציבורי רחב לו.
ה. זו הסכנה האמיתית להתיישבות. איבוד העורף הציבורי הרחב. שנים רבות פועלים אנשים רבים כדי לקרב את עם ישראל להתיישבות, ואסור לנו לפעול בכיוון ההפוך. אנחנו המתיישבים נישאר לבד אם נלך בדרכים אלו. אני שומע את הקולות הטוענים כי אם נפעיל יותר כוח ויותר אלימות אז סוף סוף יתייחסו אלינו ברצינות. לו היה בזה שמץ של אמת היה כדאי להתחיל לדון בזה (אם כי אני מעריך כי בסופו של דבר היינו מכריעים כולנו כי זה לא כדאי). אולם לא זה המצב, ואנחנו יורים לעצמנו ברגל חס ושלום. אני מקווה שנמצא את הדרך לחיות כראוי.

 

 

בית המדרש