ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הקרב בסולטן יעקב, המרגלים והמעפילים

ע"י: הרב יובל שרלו

כיצד ייתכן שברגע אחד ארץ ישראל היא ערך עליון וברגע שלאחריו העולה אליה נקרא חוטא? הרב שרלו מצייר מהי עבודת ה´ בעולם משתנה, דימני ויחסי.

 

לפני שלושים שנה בלילה הארור שבין כא' וכב' סיון נחרטה בנו צלקת הזיכרון הכאוב של קרב סולטן יעקב. תפקידי כמ"פ היה די שולי, שלא כמו גדוד 360 שנשא את עיקר הקרב, אולם מהרגע בו הסתבך הקרב ניסינו להיכנס ולחלץ וללא הצלחה, ושם חטפנו את שלנו. בסופו של הקרב ראינו על הטנק את סימני הנק"ל ושלושת טילי הנ"ט שפגעו בנו ושרדנו ב"ה. לילה זה היה הקשה בחיי ומתוך מצוקה זו אני רוצה לגשת לפרשת השבוע, המלמדת יסוד גדול על ארץ ישראל.

הכל יחסי

בעומק התורה ישנה שתי מצוות שניתנו מפי הגבורה בהר סיני – אנוכי ה' אלוקיך ולא יהיה אלוהים אחרים על פני. אלו המצוות היחידות אשר לא ישתנו באף הקשר וסיטואציה. כל שאר המצוות הן אמנם תורה - אך הן עומדות תמיד ביחס לרצון ה' בהקשרים המשתנים בחיים. איננו טוענים כאן טענה רפורמית ח"ו אלא אמירה פשוטה הבאה לידי ביטוי ביכולתו של הנביא להורות הוראת שעה. לאמור, הנביא יכול לצוות על כל דבר ולבטל כל מצווה בהקשר מסוים, מלבד שתי המצוות הללו אשר אין בסמכות הנביא באף הקשר וזמן להזיזם כהוא זה. הרעיון שבא לידי ביטוי בעובדה שאת "אנכי" ו"לא יהיה" לא ניתן להזיז היא שמקור סמכותו של הנביא הוא הקב"ה, ולכן לא ייתכן שהוא ינצל את מקור סמכותו בכדי לנסר את הענף עליו הוא יושב.

ראיה נוספת המלמדת אותנו על ייחודיותם של המצוות הללו היא הפרקטיקה ההלכתית. אין מצווה אחת או איסור מסוים אשר לא עומדים באופן יחסי לעקרון או מצווה אחרת. לדוגמא בפרשת השבוע שלנו, פרשת שלח אנו פוגשים את רעיון יחסיותה של ארץ ישראל. מחד אנו מכירים את סיפורו של אברהם אבינו וארץ ישראל; את הבטחתו של הקב"ה 'לך את אתן את הארץ הזו'; את תורת ריה"ל ורמב"ן אשר ביססו כל כך הרבה על ארץ ישראל, וכמובן את העובדה שכל התנ"ך מתרחש בארץ ישראל ונסוב סביב פיסת אדמה זו. לאור כל זאת, בפרשתנו אנו רואים את חטאם הנורא של המרגלים אשר חוששים לעלות לארץ ישראל ויוצרים בכיה לדורות. מאידך גיסא, בפרשה שלנו אנו רואים כי מספר ימים לאחר מכן, המעפילים חטאו גם כן בעצם העובדה שהם רצו לעלות לארץ ישראל. חטאם זה מסמל יותר מכל כי כל המצוות הן יחסיות לרצון ה', ולכן מהרגע שרצון ה' הוא שלא נעלה לארץ ישראל אזי מי שיעשה זאת הוא חוטא בדיוק כמו המרגלים שעשו להפך.

דוגמא נוספת מחיי הרבנים מתחרשת מידי שנה לפני יום הכיפורים. אנו נפגשים עם סיפורים כואבים של אנשים מבוגרים שצמו בשואה ובימים קשים ומבקשים לצום אף לעת זקנותם ביום הכיפורים. המשפחה החוששת לחיי סבם לאור אזהרות הרופאים מזעיקים את הרבנים כדי שיסבירו לסב מדוע אין מחובתו לצום. כאן, בא לידי ביטוי עיקרון היחסיות בו מהרגע שפיקוח נפש דוחה את המצווה אזי רצונו של ה' הוא שלא נצום ואם כן הצם הוא זה שחוטא לרצונו. במילים אחרות, אין קדושה במעשה כזה או אחר אלא בעשיית רצונו של ה' ולכן על כל מצווה ומעשה יש לכוונן אותו לרצון ה' השייך להקשר הספציפי והרלוונטי. אמנם, נקודת המוצא שלנו היא שיש שש מאות ואחת עשרה מצוות המבטאות את רצון ה' בעולם על פי ההלכה, אולם בעומק הכל עומד ביחס לרצון ה' – ודברים אלו פשוטים מאוד.

מהי עבודת ה'?

אילו המצוות אכן היו קשיחות וקבועות אזי עבודת ה' של היהודי הייתה ציות בעלמא. אולם לאור העובדה שהמצוות הן תמיד יחסיות לרצון ה' מוטל על עובד ה' לבחון את עבודתו ביחס לרצון ה' הרלוונטי אליו. למשל, אם בשבת עוצר לידנו נהג המבקש לקבל הוראות הגעה כאשר פתאום יש התנגשות בין 'לפני עיור' 'ואהבת לרעך כמוך' וכמובן כבוד השבת – עלינו מוטלת האחריות להכריע בין הצדדים. דוגמא קלאסית נוספת היא חובת המחאה כאשר צריך לדון בשאלה מה הדבר הנכון לעשות בהקשר המסוים, האם מדובר בסיטואציה של דבר שאיננו נשמע, האם המחאה תביא לתוצאה המיוחלת או רק לנזק. החוויה אפוא של עובד ה' היא בחינה עצמית לעומקו של רצון ה' בהקשר המסוים ולא עבודה כרובוט.

הרב קוק מחלק בין שני סוגי תפילות, תפילה יוצרת ותפילה מביעה. פעמים שאדם מגיע ריק ואטום כאשר התפילה מהווה פתח ומילים הנכנסות אל הלב. ופעמים שאדם מגיע מפוצץ מחשבות ומילים והתפילה מביעה את התחושות הללו. תפילה מביעה זו מבטאת את הרעיון בו האדם לא פועל באופן אוטומטי אלא שוקל את הצדדים השונים מכריע הכרעות לגבי הסיטואציה הספציפית.

עובד ה' נדרש לחיות חוויה של בחינה עצמית מתמדת בה הוא מתאים את עצמו ואת מעשיו לרצון ה' המוחלט. עבודה זו נדרשת בעיקר בתחום המידות בה עלינו להתאים תמיד את התגובה והתחושה הנדרשת למציאות המשתנית. המורכבות של המציאות לא פוטרת אותנו מאחריות בבחינת 'כל התשובות נכונות' אלא מטילה עלינו את כובד חובת ההכרעה. האדם לא חי כאוטומט והיהדות איננה באה לכבות את עולמו הפנימי של האדם אלא להתסיס אותו ולרומם אותו. זכות הבחירה הניתנת לאדם, חובת ההכרעה והכוונון הפנימי הן אלה שיוצרות את עבודת ה' העילאית.

חשבון הנפש שאותו עלינו לעשות באופן מתמיד דורש אותנטיות עומקה מעצמנו. בעומק אנו מבינים כי העולם מרוכב וגדול וכי עלינו להתאים את עצמנו ואת ההלכה אל המקום המתאים בזמן ובמקום הנתונים. כמובן, שיש להימנע מאובססיביות ומחשבות כפייתיות אך יש לעודד כמה שאפשר את חווית הפעלת שיקול הדעת והבחירה. עבודת ה' הנדרשת מאיתנו אפוא היא לבצע את החשבון, מה נכון ומה ראוי לי לעשות כרגע בסיטואציה המסוימת מתוך כוונון לרצון ה' הטוב והמוסרי. 

סיכום שיעור שנערך בידי תלמיד וקיבל את אישור הרב

 

 

בית המדרש