ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הצעת פעולה לקומונריות בבני עקיבא על גבעת האולפנה ופרשת שלח

ע"י: הרב יובל שרלו

איך להתייחס לפרשת השבוע (שלח) ולאירועי גבעת האולפנה בסניף? האם לצאת להפגנה עם הסניף? על כך ועוד בהצעה הבאה לקומונריות

הצעת הדרכה לקומונריות בנושא בתי האולפנה:
א. נושא גבעת האולפנה ארוך ומורכב, ואינו פשוט כלל ועיקר. מבחינת תנועת הנוער מדובר לא רק בנושא עצמו, אלא גם בהרבה מאוד הקשרים שמסביב לנושא הזה, כמו היחס לצה''ל; למוסדות מדינת ישראל (לא רק למדינת ישראל במובן המהותי); לתפילה – שפעם אחר פעם ''לא מצליחה''; למקומה של הציונות הדתית במדינת ישראל; לייאוש שאוחז חלק מאתנו מאז העקירה מגוש קטיף; לפצעי עמונה, ועוד ועוד.
ב. על רקע פרשת השבוע, צריך להתחיל קודם כל במה שהוא חלק מנשמת אפינו: ארץ ישראל היא גם זכות עצומה וגם חובה עצומה. אנו מדברים הן על זכותנו על הארץ והן על חובותינו לארץ. התביעה כי זו תהיה נקודת המוצא של כל דיון, אפילו של תומכי נסיגה ועקירה, היא ציר יסוד שהוא חלק אינטגראלי ממהות תנועת בני עקיבא. בד בבד, ארץ ישראל אינו הדבר היחיד שאנו מחויבים לו. אנו מחויבים לתורה; אנו מחויבים לעם ישראל; לעתים הדברים מתנגשים בפועל ואנחנו צריכים ללכת בזהירות כדי שלא לקרוע שום דבר.
ג. שנים רבות אנו טוענים ובצדק כי אף שאנו מובילים את המאבק על ארץ ישראל – זה לא הנושא היחיד שאנו עוסקים בו, אלא גם בנושאים רבים ומגוונים בחברה הישראלית. אל נא נהרוס מפעל של שנים !
ד. המסר המרכזי של תנועת הנוער בעת הזו צריך להיות המסר דלעיל, לאמור: אנחנו תנועה חינוכית מגשימה, ואנחנו מתכוונים דווקא על רקע ההכרעות בנושא גבעת האולפנה להעמיק ולחזק את הקשר שלנו לארץ ישראל, לחינוך להתיישבות בה, להתקשרות אליה וכדו'. תחת הכותרת ''מעז יצא מתוק''. התפקיד שלנו בתנועת הנוער הוא לחזק את היסודות האלה, וכאמור – בד בבד עם כל הדברים האחרים. בכל מקום שיש מצוקה קשה – אנחנו נהפוך את הדברים לצמיחה.
ה. תנועת הנוער אינה צריכה לקבוע עמדה ביחס לשאלה מה צריך לעשות עתה מבחינה מעשית כדי למנוע את פינוי בתי שכונת האולפנה והריסתם. הדבר נובע מסיבות רבות ומגוונות: המחלוקת בתוך הציונות הדתית על השאלה מה לעשות עתה; ההכרעה בתנועה שלא להתעמת עם החוק; הסכנות הפנימיות הכרוכות בכך; הרצון שלא ליפול שוב בבור שמזהה אותנו שוב ושוב עם ארץ ישראל בלבד; ההזדהות שלנו עם מוסדות מדינת ישראל וכדו'. אני חושב שאסור לך לקבוע עמדה מעשית, אלא להותיר את הבחירה ביד החניכים. דבר אחד ברור וודאי שצריך להתייחס אליו והוא מצוקת המשפחות.
ו. תנועת הנוער ברובה כן קובעת עמדה הן אידיאולוגית (כאמור לעיל, ביחס לארץ ישראל) והן ביחס לשותפות עם המשפחות. לא זו בלבד, לגיטימי שסניף יחליט ליסוע להפגנה זו או אחרת, אולם סניף אינו רשאי לפעול בשם תנועת הנוער שלו בפעולות של ניסיונות סיכול פיזי של פעילות רשויות החוק.
ז. היזהרו ! מילים מסוגלות לגרום לאנשים להרוג. אי אפשר לדבר במינוחים של ייהרג ואל יעבור ואחר כך לומר שהכוונה היא בלי אלימות; אי אפשר לדבר על מאבק עיקש ובלתי מתפשר במסירות נפש אמיתית ואחר כך לטעון כי אין אחריות על התוצאות של קריאה זו. היזהרו ! איני יכול להסתיר את מצוקתי הגדולה ביחס לקריאות שנאמרות על דרכי המאבק ועל מה שצפוי להתרחש בעימותים בין אחים. לא זו בלבד, אלא שבסופו של דבר נישאר אנו המתיישבים לבד. יעזבו אותנו כל אלה שלא מוכנים לשבור את כל הכלים. אנחנו נטיח בכולם את ההאשמה שהם מתרפים, מרגלים, אדישים, אטומים, נכנעים וכדו' – ולא נבין באמת למה עזבו אותנו.
ח. אני חושב שמזכירות התנועה חייבת להוציא אפוא קווי הדרכה אלה או משהו בדומה לכך, שיהיה מכתב חינוכי לקומונריות, לחניכים ולהורים: אנחנו תנועה חינוכית, גבעת האולפנה ופרשת השבוע מחזקים את החינוך שלנו לארץ ישראל כערך, אנחנו קשורים מאוד במשפחות, לא משתתפים בפעולות פיזיות לסיכול רשויות החוק, ודברי חיזוק של מעז יצא מתוק. אנחנו כתנועת נוער ממשיכים בבניין - אלה המילים שצריכות להיות המילים של תנועת הנוער.
ט. בשולי הדברים: יש לזכור כי החניכים של היום מזמן מזמן לא ראו משהו הירואי במדינת ישראל. לא זו בלבד שלא ראו את מלחמת ששת הימים, את מבצע אנטבה, את מבצעי שלמה ומשה, את פתיחת שערי ברית המועצות, אלא שהם מתרגלים אט אט לשמוע רק את הדברים הרעים והמחלישים, וכמובן ההתנתקות, עמונה וכדו'. הנס הגדול והמשמעות העמוקה של מדינת ישראל, כמו גם ההצלחות האדירות של הציונות הדתית ובתוכה מפעל ההתיישבות (מי חלם על מספר מתיישבים כזה ? על ההתקרבות לנקודת אל-חזור וכדו') – אינו נמצא ואינו מפעים אותם. אנחנו צריכים להיזהר שלא להיכנס למלכודת נוספת של העמקת תחושת הכישלון במאבק על בתי האולפנה). זו הערת שוליים שמחייבת דיון עמוק יותר, אולם גם אותה יש לקחת בחשבון.

כל טוב ושלא נדע

 

 

בית המדרש