ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לבשו מדים!

ע"י: הרב יובל שרלו

פרשת שלח היא קריאה גדולה להשיב את עטרת מצוות הציצית למקומה, ולראות בה הן את המדים המיוחדים שלנו, והן את הקריאה הגדולה שיש בה לדמותו של האדם. הרב שרלו על פרשת שלח

אחד הסיפורים על הרב צבי יהודה זצ"ל עוסק בתגובתו להתקפה שבאה מצדן של הישיבות הותיקות על צורת לבושם של בחורי ישיבת מרכז הרב. טענו נגדו כי ישיבת מרכז הרב אינה ישיבה, שכן הבחורים אינם לבושים שם כראוי לבחורי ישיבות – עם חליפות ומגבעות, זהו כבוד התורה, וכך ראוי שייראה תלמיד חכם. תגובתו, כפי שמסופר, הייתה: "'היוניפורם' (לאמור: המדים) של יהודי אינם חליפות ומגבעות. המדים של יהודי הם – הציצית". זו המשמעות העמוקה של הפרשה החותמת את פרשת השבוע שלנו – ציצית.

יש מדים לעם ישראל. לנשים המדים שלהן; לגברים המדים שלהם: ציצית. המיוחד במדים אלה אינו הצורה החיצונית שלהם, או הפאר וההדר שהם מקרינים. המיוחד במדים האלה הוא העובדה שהם מדים ערכיים פנימיים. מדי הנשים – הצניעות – מקרינים את התכנים המיוחדים האלה. מדי הגברים – הציצית (נעיר כמובן שגם גברים אינם פטורים מלבוש צנוע) מקרינים את התכנים המיוחדים למצוות ציצית. המדים נועדו למטרות שונות: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ד' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם". כל כך הרבה דברים מקופלים במדים המיוחדים האלה. יש בהם תודעה מתמדת של זיכרון ומחויבות למצוות ד'; יש בהם אזהרה שלא לתור אחר מקומות אסורים – מינות וזנות – ולהיות מקושרים בקשרי הציצית למקומות האמיתיים של החיים; ועיקר העיקרים – יש בהם כדי להציב את מטרת החיים וייעודם באור העניין האלוקי: והייתם קדושים. קדושים בקדושה המיוחדת לישראל, שאינה פונה אל המדבר והנזירות כדי להיות קדוש, אלא פונה אל החיים ואל המציאות, ומבטאת את הקדושה העליונה גם באי-נתינת מכשול לפני עוור, ובזהירות משקר אונאה וכחש.

באו חכמים לאורך הדורות ולימדו אותנו עוד הרבה יותר על המדים שלנו. הם לימדו מה מבטאת צבע התכלת, וכיצד הוא מרומם אותנו כלפי מעלה, ומקשר אותנו אל הרקיע, וממנו אל כסא הכבוד, וממנו על מקור הקדושה; הם לימדו אותנו מה מבטאים הקשרים השונים, כנפות הבגד המבטאים את המעשים שאדם מוציא מתוך עצמו כלפי חוץ, ועיטורם של כנפות אלה בגדילים וקשרים; היבטים אחרים של מצוות הציצית נמצאים בהקבלה שבין בגדי הכהונה ובין הציצית (למדנו לפני שנים מהרב יואל בן נון הי"ו): ציץ-ציצת (כך כתובה ציצית בתורה); פתיל תכלת בשניהם; מצוות זיכרון בשניהם; היתר כלאיים רק בציצית ובגדי כהונה ועוד, וכך הופך כל לובש ציצית לכהן גדול שחי במדינה, ופועל בהופעת הקודש במדינה זו, ועוד ועוד. לא לחינם אפוא אמרו חז"ל "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה" (נדרים כה ע"א), ותיארו בכך את ייחודה של מצוות הציצית, ואת משקלה הגדול בעולמנו.

פרשת שלח היא אפוא קריאה גדולה להשיב את עטרת מצוות הציצית למקומה, ולראות בה הן את המדים המיוחדים שלנו, והן את הקריאה הגדולה שיש בה לדמותו של האדם: האדם הנמנע מלתור אחר עיניו ולבבו למקומות אסורים; האדם החותר לחיים של קדושה; האדם הזוכר את כל המצוות ומקיים אותן באהבה. מעבר להיותה מצווה שחייבים לקיים אותה ככל המצוות – היא נושאת בחובה בשורה כל כך גדולה על מהות החיים ודרכם, עד שכל מי שאינו לובש ציצית לא זו בלבד שהוא מחמיץ את קיומה של מצווה עשה קיומית, עוד הוא מחמיץ גם את כל מה שהיא נושא בחובה. נתעטר אפוא כולנו במדים המיוחדים האלה, ונראה בהם את הדמות המלאה שאנו צריכים ללבוש – פיזית ורוחנית כאחד.

המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת 'שלח' תשע"ב

 

 

בית המדרש