ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על דיבור והכאה

ע"י: הרב יובל שרלו

אוי לה לחברה שמשתלטת עליה תפיסה כי פס כוחו של הדיבור, וכי "כאן מבינים רק שפה של כוח". חברה כזו מתחילה בייצור כדור שלג מתגלגל, שמביא בכנפיו גם תגובה אלימה מהצד השני, ולפיכך המכה ראשון שב ומכה ביתר עוצמה, והקרע והפילוג אורבים ביחד עם שטן המחלוקת לבתר את החברה מהיותה חברה אחת.

קשה להבין עד תום מה בדיוק ההבדל בין הכאה על הסלע לבין דיבור אליו. גם ההכאה על סלע והוצאת מים ממנו היא נס גדול, ועל כן לכאורה אף היא מהווה קידוש ד' ענק, ואם כן כלל לא ברור מפני מה אמר ריבונו של עולם למשה "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". הראיה לחוסר הבהירות היא המספר הרב של הפירושים שנאמרו כתשובה לשאלה מה בדיוק הייתה הסיבה שמשה ואהרון לא נכנסו לארץ ישראל.

אולם אנו כן יכולים ללמוד בוודאות מסיפור זה שיש הבדל בין הכאה ובין דיבור. לפיכך, אפשר לחפש את המשמעות של שתי צורות ביטוי זה. בדרך כלל אנו רואים את ההכאה ככפייה ואת הדיבור כשכנוע; את ההכאה כמידת הדין ואת הדיבור כמידת הרחמים; את ההכאה כמונעת מכוחו של המכה במטה ואת הדיבור כמונעת מכוחו של נשוא הדיבור; את ההכאה כקשה ואת הדיבור כרכות.

יש מקום לשתי ההנהגות. פעמים רבות ציווה ריבונו של עולם את משה לפעול דווקא בעזרת המטה, ולהכניע בכוחו את הכפופים לו; פעמים רבות אחרות ציווה הקב"ה את משה רבינו לדבר לעם ישראל. "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" הוא כלל יסוד שנכון באופן מיוחד גם לבחירה בין מטה ובין דיבור, שכן כאמור יש מקום לשתי ההנהגות גם יחד. החוכמה הגדולה היא לפענח את סוד הקיום, ואת הדרך לבחור בין הנהגה זו להנהגה אחרת.

דומה כי יהיה זה נכון לומר שאנו צריכים לחתור להנהגת דיבור. השימוש במטה נעשה במקום בו אנו נאלצים להשתמש בו, ואז יש להתאזר בגבורה ולהכות בעזרת המטה. אולם ביסודו של דבר "מענה רך משיב חמה", והכוח המיוחד של בני האדם הוא היכולת לפעול בכוחו של הדיבור. היתרון הגדול בדיבור הוא בכך שיש בו יכולת להביא להיפוך הלב, לעבודה מתוך רצון, להסכמה פנימית עמוקה למבוקש, לשינוי אמיתי המתחולל בלב זה שהדיבור מופנה אליו, ולהפיכת אויב לאוהב. על אף התסכול שלעתים הדיבור גורם, על אף האמון שהוא מחייב, על אף העובדה שלעתים יש צורך לשוב ולדבר, על אף העובדה שהפונה לדרך הדיבור מוותר בכך על יכולתו להכריח את השני – הוא צריך להיות הדרך העיקרית והמרכזית בה בוחרים בראש ובראשונה.

אוי לה לחברה שמשתלטת עליה תפיסה כי פס כוחו של הדיבור, וכי "כאן מבינים רק שפה של כוח". חברה כזו מתחילה בייצור כדור שלג מתגלגל, שמביא בכנפיו גם תגובה אלימה מהצד השני, ולפיכך המכה ראשון שב ומכה ביתר עוצמה, והקרע והפילוג אורבים ביחד עם שטן המחלוקת לבתר את החברה מהיותה חברה אחת. חברה המבקשת שלא להגיע למקום הנורא הזה חייבת לאמץ לעצמה אורחות דיבור, ואמון גדול ביכולת ההקשבה, השכנוע, פתיחת הלב והנכונות גם להקשיב. זה מחייב גם את מי שהכוח בידו, והוא זה שנקרא שלא להפעיל את הכוח שבידו כפיתרון הקל והמיידי, ולפנות בראש ובראשונה אל המהלך הדיאלוגי; אולם זה מחייב גם את מי שספג את המכה, ובכל זאת מחליט לנסות שלא להשיב בשפה של כוח, אלא בשפה של דיבור. את העיקרון החשוב של אי-הגשת הלחי השניה הוא אינו מיישם בחבטת אגרוף, אלא בהתמודדות עם הרוע, שנעשית בכוחו של הדיבור והאמון כי "ניכרים דברי אמת". פרשתנו היא הזדמנות מצוינת לחדש את הברית שיש לנו עם דרכי התקשורת המילולית ועם האמון שיש בכוחה של מילה נכונה להוציא מים מן הסלע.

המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת חוקת תשע"ב

 

 

בית המדרש