ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על ההתייחסות הכפולה והסותרת למעשהו של משה סילמן

ע"י: הרב יובל שרלו

האם נהג משה סילמן כשורה כשהתאבד? איך להתייחס למעשה זה? על כך במאמר הבא שפורסם בראש רשימה שהוצאה על ידי המכון לאתיקה

בשנת 1165 התמודד הרמב"ם עם הצורך להתייחס בהתייחסות כפולה לאירועים שהתרחשו במרוקו ובספרד. באותה תקופה הופעל לחץ מאוד כבד על היהודים מצד המוסלמים להתאסלם, ורבים מהיהודים הכריעו שהם מעדיפים להתאסלם מאשר למות על קידוש השם. חכם אלמוני נזף בהם בצורה פוגעת ומעליבה, וקבע כי הם חוטאים גדולים, וכי יהודי נתבע למסור את נפשו כדי שלא להתאסלם. מכתבו של הרמב"ם (שהוא כנראה הקדום ביותר הנמצא בידינו) תוקף את העמדה הזו, וקובע שאסור ליהודים למות במקום בו ההלכה לא תובעת זו. על היהודים לברוח, לרדת למחתרת, למצוא דרכים עוקפות וכדו' – אך לא להביא את מותם על עצמם. הרמב"ם ניסח זו ברמה של איסור נורמטיבי.

ברם, היו יהודים שמסרו את נפשם על אמונתם, והרמב"ם נדרש בסוף איגרתו להערכת מעשיהם. הרמב"ם אינו תוקף את זכרונם לאחר מעשה. להפך, הוא מעריץ בדיעבד את נכונותם לקדש את אמונתם, אולם ממשיך לטעון בכל תוקף שאין לעשות כך.

האם הרמב"ם סותר את עצמו ? טענתי היא שכלל וכלל לא. להפך, הרמב"ם מעצב כאן דרך אתית להתמודד עם סוגיות המורכבות מדילמות שיש בהן פער בין יחס חיובי לאדם, למגמתו, למוטיבציה הפנימית שלו, ובד בבד יחס שולל למעשה שהוא החליט לעשות מכוחה של מציאות זו. עמדתו האתית של הרמב"ם היא שניתן להבחין בין השניים, ולגלות אמפתיה עילאית כלפי האדם והסיבות שהביאו לבחירתו בד בבד עם ביקורת על הדרך בה הוא בחר לנהוג.

הכלל האתי הזה – היחס הסותר הכפול – הוא המפתח בעזרתו יש להתייחס לאלה שתסבוכת חייהם הביאה אותם לפעולות ייאוש, כגון הצתה עצמית. הדילמה העומדת בפני החברה ממוקדת בשאלה האם ניתן להבחין בין האמפתיה העמוקה שאנו מגלים כלפי אותם אנשים, ובין הביקורת האתית על הדרך בה בחרו ללכת, עד כדי שלילתה באופן מוחלט. טענתו של הרמב"ם היא כי הדבר אפשרי, ולא זו בלבד, אלא שזו הדרך הראויה והנכונה לנהוג.

האדם שהחליט להצית את עצמו לא עשה זאת כי החיים האירו לו פנים, או כי החברה סייעה לו להתמודד עם האתגרים העומדים בפניו. הוא עשה זאת בשל תמונת העולם שמולה הוא חי, ותמונה זו נדמתה בעיניו כמחסום שלא ניתן לעבור אותו. בשעה שחברה ניצבת מול אדם שהגיע לנקודה זו, ולא זו בלבד אלא שבמידה מסוימת של אחריות כלפי אותו מצב, היא אינה יכולה להתנער מאחריותה, והיא אינה רשאית שלא להאזין, ולו בדיעבד, לקושי הנורא שעימו הוא התמודד. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" הוא אחד הכללים המרכזיים ביחסי בין אדם לחברו, ואסור לנו להיות אטומים לצעקה הגדולה שנשמעה בשעת הצתת האש.

במקביל, אותה חברה רשאית ואף חייבת לשלול באופן מוחלט את ההתאבדות ואת ההצתה העצמית כדרך לגיטימית להתמודדות עם החיים. סיבות רבות יש לשלילה זו, וביניהן: קדושת חייו של האדם, שכמעט ואין דבר המצדיק את נטילתם; העידוד שמעשה זה מביא לאנשים נוספים לבחור בדרך זו, והאחריות המוטלת על כל אחד מבני האדם שלא להביא לקריסתו הפנימית של אדם אחר; הפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות בדרך שהיא לא לגיטימית, וחורגת מגבולות המותר במאבק החברתי ועוד ועוד. אחריותה של החברה היא גם לערכים יסודיים אלה, והיא נתבעת לפעול כדי להוציא את ההצתה העצמית מארגז הכלים הלגיטימי להתמודד עם מצוקה. כאמור, בשל העובדה שהחברה אחראית במידה מסוימת על הסיבות לייאוש זה היא אינה רשאית להתייחס אך ורק להתנגדות לפעולה זו, והיא חייבת לפעול מכוחה של זעקה זו כדי לכונן חברת צדק ורחמים, בה בני אדם לא יגיעו לאותו ייאוש.

סוגיה אתית דומה מאוד לסוגיה זו היא המעשה ההרואי של פילון, שעל שמו נקרא מחנה פילון שבמבואות ראש פינה. פילון היה קצין שפיקד על הכוח שניסה לכבוש את נבי יהושע, ללא הצלחה. הכוח נאלץ לסגת, והותיר אחריו שני פצועים קשה מאוד שלא ניתן היה להצילם. פילון נשאר עימם לא כדי למצוא את הדרך לחלץ אותם, שכאמור לא הייתה קיימת, אלא כדי שלא ימותו לבד, ובמעשה הרואי זה מצא את מותו. גם כאן, החברה צריכה לשאול את עצמה שתי שאלות שונות, שאינן קשורות האחת בשניה. ראשונה בהן היא הערצת עוז רוחו, רגישותו, ונכונותו להקריב את עצמו למען חייליו אף שלא היה מדובר בהצלתם. הוא זכור בהערצה גדולה. השאלה השנייה היא השאלה האם זו הנורמה המצופה ממפקד בקרב, כאשר חשוב שוב להדגיש כי לא מדובר בנכונות למסור את הנפש כדי להציל חברים, אלא כדי להיות עמם בדקותיהם האחרונות. לשאלה השניה ניתן לענות תשובות שונות, אולם בהקשר האתי של דיון זה נדגיש כי יכול אדם להעריץ את עוז רוחו ומסירות נפשו, ובד בבד לקבוע כי נורמה זו של מעשהו אינה הנורמה המצופה מקצין שיימצא חס ושלום במצבו, ואפשר אפילו לטעון שזו התנהגות לא נכונה.

מותו של משה סילמן שונה לחלוטין בנסיבות, והקשר בין המקרים השונים טמון בעובדה שאנו מתייחסים בהתייחסות כפולה ואף סותרת לאותו אדם. מחד גיסא, אנו נזכור אותו כמי שניער אותנו בחוזקה, וכמי שאנו עצמנו גם אחראים למה שהתחולל בנפשו בשעה שהתייאש. מאידך גיסא, צריך להתייצב ולומר באופן חד וברור: "ובחרת בחיים".

 

 

 

 

 

בית המדרש