ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כמו אש, אש על הפנים

ע"י: אייל קליין

האפקט של האש הוא רבגוני - הארה וחימום אך גם שריפה וכליה. היא מתפשטת, מוסיפה והולכת ומהווה מקור אנרגיה אינסופי. לכן היא מהווה מטאפורה ממשית להתגלות א-לוהית, התפרצות האינסוף ב"ה לעולמנו. בגשתנו אל התורה עלינו להפנים את העובדה שהיא מהווה כינוס של דבר ה´ בעולם, לעולם, היא מהווה את ההתגלות האלוקית המפורשת ביותר, הגלויה ביותר

אני מאמין כי המדרש בו בחרתי מעלה בכל אחד הנפגש עימו אינטואיציות ורגשות עמוקות ואמינות, כך שבמובן מסוים מיותר יהיה לבנות לו פרשנות או לגלות רבדים עמוקים יותר ממה שגלוי בו. אנסה בכמה שורות "לפתוח" מעט את המדרש, לחדד את ההיסק שבו, ולפתח ולנסח את האסוציאציות שעולות לפחות אצלי בראש כשאני נתקל בדברים אלו.


"תניא, ר' יהודה בן בתירה היה אומר- אין דברי תורה מקבלין טומאה.

מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מר' יהודה בן בתירה.

אמר ליה: בני, פתח פיך ויאירו דבריך!

שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר:

"הלא כה דברי כאש נאם ה'" ­-

מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה".

(ברכות, כב:)

במדרש יש שלושה מוקדים "מרגשים": הראשון הוא העיקרון ההלכתי והרעיוני המוצג בו - אין דברי תורה מקבלים טומאה. השני הוא המעשה בתלמיד המגמגם והתייחסותו של ר' יהודה בן בתירה לגישתו של תלמידו. השלישי הוא הלימוד מהפסוק, הלוקח אותנו לאנלוגיה בין אש לדברי תורה, ובכך אמור לנמק את העיקרון הנ"ל.

המעשה עוזר לי להבין את הדיון והמתח מנקודת מבט קיומית. באופן ברור, אותו התלמיד שמגמגם כשהוא קורא, אינו עושה זאת ממוגבלות פיזית כלשהי (שהרי אז דבריו של ר' יהודה היו נטולי משמעות). נראה שהיא משקפת את יחסו הקרוע אל לימוד התורה שלו: מחד, הוא אכן קורא, ומאמין במחויבותו ללמוד תורה. מאידך, הוא חש קושי נפשי בעיסוק בתורה - קושי הנובע מתחושת הטומאה העצמית שלו. הוא חש בלתי ראוי ובלתי טהור להוציא תורה מפיו. תחושת הטומאה רק מתחדדת כשהאדם נפגש עם התורה ועוסק בה. עמידה מול מקור הקודש רק מבהיקה את הכתמים הנפשיים והמידותיים שלנו, ומתעצמת חוויית חוסר השלמות ביחס לדברי א-לוהים חיים.

פתח פיך ויאירו דבריך!

אש היא תופעה המייצגת בעולמנו החושי את הפלאי, הבלתי מובן. אש מעניקה תחושה של הופעת הטרנסצנדנטי, דבר שאינו מהעולם הזה. הוא נוכח כאן ומחולל השפעות מסוגים שונים, אך בלתי ניתן לתפיסה ולכידה. האפקט של האש הוא רבגוני - הארה וחימום אך גם שריפה וכליה. היא מתפשטת, מוסיפה והולכת ומהווה מקור אנרגיה אינסופי. לכן היא מהווה מטאפורה ממשית להתגלות א-לוהית, התפרצות האינסוף ב"ה לעולמנו. בגשתנו אל התורה עלינו להפנים את העובדה שהיא מהווה כינוס של דבר ה' בעולם, לעולם, היא מהווה את ההתגלות האלוקית המפורשת ביותר, הגלויה ביותר.

קיים צד של "תורה דיליה", המדגיש את היצירה הרוחנית האישית בתורה, את החידוש בתורה ואת התרכבות העולם האנושי בעולם המסר הא-לוהי. אני חושב שמדרש זה תורם לנו לזקק את התפיסה ולרומם אותה, בכך שהוא מדגיש שיש צד בלימוד התורה בו מושג ה"תורה דיליה" לא תופס עוד, וטוב שכך. אמנם האדם מקיים מערכת יחסים עם התורה, אך התורה היא גם כאש – אינה מקבלת שום השפעה, אינה כפופה לשום עקרון ואינה משתנה בשום מפגש עם עולם אחר. תכונה זו של דבר ה' שבתורה מעניקה לנו יכולת להתגבר על כשל מוסרי הקיים בצד של "תורה דיליה" כשהוא לבדו, שהרי האדם הנפגש בתורה אינו מגיע כשהוא טהור וישר כולו, ויצירת סינתזה בין תורה קדושה לבין אדם שבו צדדים נגועים היא קודם כל לא אמיתית, אך במישור החמור יותר היא מהווה סוג של חילול הקודש. המפגש בין האדם לתורה אינו רק מפגש של הדדיות ואינטימיות, אלא גם מפגש חד צדדי, בו אש התורה מזככת את האדם, מטהרת אותו, "כפטיש יפוצץ סלע". היכולת שלנו לגשת לתורה, לקרוא בה ואף לחדש בה כשאיננו שלמים, נובע דווקא מתוך התובנה כי במובן מסוים דבריך בתורה היוצאים מפיך אינם דבריך אלא דבר ה' שאינו מקבל טומאה, כמו אש. אש זו, כאשר היא עוברת דרך ליבנו, רגשותינו, שכלנו ואפילו דרך פינו בלבד, מחוללת בנו השפעה, הזדככות, היא מלהטת בקרבנו ומצרפת אותנו, עד לשלב בו נפתח את פינו ויאירו דברינו מעצמיהם, מעצמיותנו, מנר ה' שבתוכנו. 

 

 

בית המדרש