ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לשאוב מים גם לעדה האתיופית

ע"י: הרב יובל שרלו

מעלתה הגדולה של רבקה היא היכולת לשאוב גם לאדם זר. הזרות העדתית הציניות הדתית מתפוררת אולם ישנם כאלה שעדיין מקבלים יחס של זרים ולא רק שלא שואבים למענם מים אלא שיש מי שדוחה אותם. עלינו לפתוח את הלב לאלה שמסעם הגדול לארץ ישראל וכניסתם מחדש לאומה הישראלית הוא אחד מנפלאות דורנו. כל זה הן בשפה של חסד והן בשפה של צדק ושותפות אמת

לעמוד הפייסבוק של הרב שרלו

אחד ממבחני החסד היותר גדולים הוא היחס לזר. הוורט החסידי, השואל מפני מה החסידה היא עוף טמא, והלוא שמה לפי חז"ל מבטא את החסד ("למה נקרא שמה חסידה ? שעושה חסידות עם חברותיה" (חולין סג ע"א)), ואם כן ניתן היה לצפות כי היא תהיה הטהורה שבטהורות, ומתרץ שחסרונה של החסידה הוא בכך שהיא אמנם עושה חסד עם חברותיה, אך לא עם האחרים, מבטא רעיון זה בצורה מופלאה. אמנם, ישנה גם מעלה בעשיית חסד עם קרובים ועם חברים – "ובשרך לא תתעלם", ו"עניי עירך קודמין", אך מידת החסד הגדולה אינה מצטמצמת בכך, אלא פורצת את המעגל המצומצם אל עבר המפגש עם ה"אחר".

רבקה אמנו לימדה אותנו את השיעור הגדול הזה. הצעתה לשאוב מים לאיש ולכל גמליו לא כוונה לבן משפחה, ולא לאחד מתושבי המקום. היא ראתה כי הוא זר;  היא הבחינה במצוקתו; היא הבינה כנראה שהוא עצמו אינו יכול לשאוב – אפשר שזאת בשל העובדה שגבר אינו יכול לבוא למעין לעת ערב, לעת צאת השואבות. היא לא התעלמה ולא התנכרה, ובוודאי שלא העליבה ולא פגעה. זה היה חלק בלתי נפרד מדמותה, והיא הפכה להיות מלמדת יסוד זה לדורות.

מיהו ה"אחר" ? מיהו ה"זר" ? אין מדובר בהגדרות אובייקטיביות, ולא ניתן למדוד בסרגל מי מבפנים ומי בחוץ. הדבר קשור לתודעה של האדם. יש מי שכל העולם אינו זר לו, והוא חש כאח וכקרוב לכולם, על אף ההכרה המיוחדת שלו בייחוד של אומתו. כזה, לדוגמה, היה רבי שלמה קרליבך זצ"ל, והסיפורים על יחסו לאנושות כולה – רבים הם; יש מי שכל העולם זר לו, והוא מתבונן אך ורק אל אלה שדומים לו לחלוטין. הוא זה שזקוק יותר מכל לשיעור שלימדה רבקה אמנו. אולם הכאב היותר גדול הוא כאשר מתייחסים לאנשים הנמצאים בתוכנו ממש, בתוך המשפחה ובתוך האומה, כאל זרים ואחרים, וזאת בעיקר בשל צבע העור שלהם. אנו כולנו מצולקים מיחס נורא שכזה שנבע מהפער בין יוצאי אירופה ובין יוצאי צפון אפריקה ומקומות אחרים בעולם. ב"ה, הפער הזה, בחברה הציונית הדתית, והולך ונעלם, הרבה בשל הנישואין המשותפים והתעלמות מהמרכיב העדתי, וזו אחת הזכויות הרוחניות והדתיות העמוקות של חברה זו. אולם, בחברה הכללית אנו נתקלים שוב ושוב ביחס המזעזע אל העולים מאתיופיה, וסיפורים על כך מתפרסמים חדשות לבקרים. סיפורים של אפליה, של סלקציה, של הימנעות מהעסקה, של סטיגמות וסטריאוטיפים, שהם הפוכים לחלוטין מדרכה של תורה ומדרכה של אנושיות. הדבר בא לידי ביטוי גם במוסדות חינוך, ובהתנכרות החברתית לעליה מיוחדת זו.

דווקא אנו, ממשיכי דרך האבות והאמהות, ומכוחם מקושרים לארץ ישראל ולברית שבינינו ובין ריבונו של עולם, צריכים להמשיך את הדרך המיוחדת שלנו, ולהתקשר לעם ישראל כולו, על כל גווניו וצבעיו; דווקא אנו, המאמינים בכוונת הלב לשמיים, צריכים להתנער מכל סממן חיצוני וצבע עור, ולהביט אל האדם, מהותו, פנימיותו, מידותיו ותשוקותיו; דווקא אנו, הלמדים בפרשיות שבוע אלו על מהות הקריאה בשם ד', צריכים לקרוא בשם ד' בקול גדול, ולהסיר מעל החברה הישראלית את כתם האפליה והניכור, ולפתוח את הלב לאלה שמסעם הגדול לארץ ישראל וכניסתם מחדש לאומה הישראלית הוא אחד מנפלאות דורנו. כל זה הן בשפה של חסד והן בשפה של צדק ושותפות אמת. 

 

 

בית המדרש