ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם ניתן אמון בבנימין?

ע"י: הרב יובל שרלו

מדוע פשט המקרא אינו מאשים את בנימין בגנבת הגביע? כל קרע בתוך המשפחה משמעותו היא יכולתו של השליט המצרי להיכנס לסדק הזה, ולערער את הכל מן היסוד. העמידה המאוחדת, בו אין אחד חושד בשני ברוע לבבו, גם אם יש תהיות ותמיהות, היא העומדת ומתייצבת כנגד הסכנה החיצונית. על אמון משפחתי ועין טובה

האפשרות כי האחים יאמינו שבנימין גנב את הגביע לא הייתה רחוקה כלל ועיקר. ראשית, הגביע אכן נמצא באמתחתו, וההסבר הפשוט ביותר מבחינה אנושית הוא החשיבה כי בנימין הוא זה שגנב אותו, שאם לא כן – כיצד הגיע הגביע לשקו? שנית, בביקור הקודם אף לא אחד מהם מעל באמונו של השליט, ואילו עתה כן. השינוי היחיד שמבאר את העובדה הזו הוא בואו של בנימין. שלישית, ניתן היה לטעון כי זו מעין גנטיקה משפחתית (וחז"ל אכן העלו את הטענה הזו): בנימין ממשיך את מעשה רחל, שאף היא נהגה כך במעשה התרפים. עובדות אלה מהוות פעמים רבות "הוכחות מוחצות" המובאות בפי מספרי לשון הרע, מלביני פנים וחשדנים אינטואיטיביים. אלא שהאחים לא עשו זאת כלל ועיקר, ואין אנו מוצאים בפשוטו של מקרא כי טענה כלשהי הוטחה בפניו של בנימין. האחים נטלו את האחריות על עצמם "הננו לך לעבדים", ובתחילת הפרשה שלנו הטיחו בפניו של המשנה למלך מצרים את הטענה שהוא מתאנה אליהם שלא בצדק, והנכונות של יהודה לשבת כעבד במקום בנימין היא שהביאה בסופו של דבר להתגלות יוסף.

התורה אינה מבארת מפני מה לא הואשם בנימין בפשוטו של מקרא בגניבת הגביע. בשל כך, היא מותירה קשה נרחבת של אפשרויות, שנראה שהעיקריות שבהן הן שתיים. הסיבה הראשונה היא שהאחים כבר למדו על בשרם מה מחירו הכבד של חוסר אמון, של "ולא יכלו דברו לשלום", ושל מאבקים פנים משפחתיים. מי שנכווה ברותחין של שנאת אחים נזהר אפילו מפושרים. בשל כך, נקודת המוצא הבסיסית היא ההתרחקות מהמריבה, הניסיון לפתור את הבעיות, וההבנה העמוקה כי בסופו של דבר כל החשדנות התיאורטית הזו נובעת מחוסר אמון. רק במקום בו אין אמון בין השותפים למשפחה מחוללת מערכת ראיות כה מפוקפקת תסיסה ושבירה. ואילו במשפחה הבנויה לתלפיות – נקודת המוצא היא ההבטה בעין טובה, באמון, ברצון טוב ובכנות, והבנה כי יכולות להתחולל מערכות שלמות של התפתחויות שכלל אינן נובע מרוע לב או מרצון לגנוב. הסיבה השניה היא הלחץ החיצוני – כל פירוד וכל קרע בתוך המשפחה משמעותו הכבדה היא יכולתו של השליט המצרי להיכנס לסדק הזה, ולערער את הכל מן היסוד. העמידה המאוחדת, בו אין אחד חושד בשני ברוע לבבו, גם אם יש תהיות ותמיהות, היא העומדת ומתייצבת כנגד הסכנה החיצונית.

הרבה אנו יכולים ללמוד מכאן על המערכות החיוניות שבין בני אדם. נקודת המוצא העיקרית היא שאלת האמון. במקום בו יש אמון – ההטיה לכף זכות היא חלק בלתי נפרד ממהות החיים, הנכונות לראות בעין טובה ולא לחשוד ולראות את הרוע בשני, הנכונות להיפתח לאפשרויות לא סבירות כדי להצדיק את מעשה השני ולדבר בשבחו, הם הכלים הבסיסיים המעדנים את החיים, ולמעשה עושים אותם טובים יותר. שכן ההטיה לכף זכות והראיה בעין טובה אינן רק פרשנות למעשה השני, אלא הן מהוות גם כלי יוצר. לרוב (אם כי לצערנו לא תמיד) מי שמתייחסים אליו באמון – מעניק את האמון  הזה בחזרה, וכך הולכת ונרקמת מציאות של חיים של קשר, אהבה וחיזוק. לא זו בלבד, אלא שאלו הכלים הנדרשים בשעה שעומדים מול סכנות חיצוניות מרובות. הדבר נכון בחיי זוגיות של אדם, והדבר נכון בחיי הלאומיות של העולם. האחים, בנימין, יוסף ויהודה מלמדים אותנו פרק חיוני בנושאים אלה, שרק מעט מזעיר עלה בטור זה, אך היקפו האמיתי הוא אין-סופי במערכת היחסים בין בני אדם.


יפורסם בעלון "שבתון"

 

 

בית המדרש