ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

זוגיות וגשם

ע"י: הרב יובל שרלו

בניתוח פתוח ומעמיק קורא הרב שרלו את המדרש אודות רבי תנחומא המתמודד עם בצורת. במהלך השיעור שהועבר במסגרת חבורת הבוגרים של ישיבת פתח תקוה מעלה הרב שרלו את נושא החמלה והזוגיות כנקודת מפתח.

סיכום השיעור מאת עמיחי פילוסוף - הסיכום לא עבר את אישור הרב

 

מתוך בראשית רבה (וילנא), נח פרשה לג

"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"

מסופר שבתקופת ר' תנחומא היו ישראל צריכין לתענית מחוסר גשם. באו לר' תנחומא וביקשו לגזור תענית. ב-ג' הימים הראשונים לתענית היא לא סייעה ולא ירד גשם. באו לר' תנחומא והוא הורה להם שיתמלאו זה על זה רחמים, וכך תישמע שוועתם. הם הלכו ונתנו צדקה לענייהם. תוך כך, ראו אדם אחד שנותן מעות לגרושתו. באו מיד בני הקהילה והתלוננו עליו בפני ר' תנחומא, שבזמן שהם מתענים וגומלים חסד צדקה- הוא עושה עבירות!

ר' תנחומא שלח להביא את אותו אדם בפני כל הציבור לברר את המעשה. סיפר לו אותו אדם שהוא ראה את גרושתו בעוני וריחם עליה. "באותה שעה הגביה ר' תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: רבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות ראה אותה בצרה ונמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם."

*

כפי שקורה באגדות- אנו מקבלים את הסיפור כשהרבה מן הנסיבות אינן ידועות לנו. למשל, מה סיפור הנישואים של הגרושים? על כן, באגדות פעמים רבות שדווקא 'השתיקות' וחוסרי המידע שבסיפור גם הם תוכן בפני עצמם וצריך לנסות ולהקשיב לעולה מתוכם.

נשאלת השאלה, מדוע לא קבע ר' תנחומא תענית לבדו מלכתחילה?

כפי שאנו מכירים רבות מסיפורי הנביאים, התענית לפעמים דווקא מסמאת את האדם מלתקן את הקלקולים המהותיים האמיתיים שלו. הוא מתמקד בתענית ובתפילה, בעוד שהעוולה ומידות האדם נותרות מקולקלות בעינן במציאות. יתכן שמשום כך לא קבע ר' תנחומא תענית מעצמו. ואכן, משנקבעה התענית, במשך כמה ימים התענית לא הועילה. ויתכן שמשום כך גם הסכים ר' תנחומא לבקשתם לקבוע תענית- כדי שיראו גם הם שלא זה הענין.

אלא שבאופן מעט מפתיע, גם עתה לא הבינו את עיקר הענין. הם כנראה הבינו את הוראתו "התמלאו רחמים אלו על אלו" כמס, כטקס נתינת צדקה לעניים. ואמנם, עדיין לא הועילו מעשיהם לשבור את הבצורת.

באופן אנושי מאד, מיד כש"מוצאים" סיבה חיצונית לכל הרע המגיע עלינו, יודעים היטב להצביע עליה ולתלות בה את הכל. ראו את אותו אדם הנותן מעות לגרושתו, וממש מאשימים אותו קבל עם בבצורת: "מה אנן יתבין הכא ועבירתא הכא" ("מה אנו יושבים כאן, ועובר עבירה בתוכנו"!). ומיד עלו לר' תנחומא וטענו שמצאו את הסיבה לבצורת.

ר' תנחומא שלח להביא את אותו אדם בפני כל הציבור. ראשית, הוא פותח בבירור העובדות ובבירור הסיפור. "מה היא לך זו"?

"אמר לו גרושתי היא". אותו אדם מדגיש כי לא עזרה מטעמי אהבה (אסורה, שאחרי גירושיהם..) יש כאן. עודנה "גרושתו" היא. אלא ש"ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים". זהו שלב התיקון אליו כיוון ר' תנחומא את הציבור. החלו מתענית אותה קבע לציבור; עברו למתן צדקה לעניים כמעשה של החלטה וטקס; וכלה בזאת- התמלאות רחמים פשוטה של אדם על רעהו, גם מי שאינו אוהבו. ורק עתה, לאחר שהגיעה ההבנה למידת הרחמים, חש ר' תנחומא שהוא יכול להתפלל, ועמד לפני הקב"ה והתפלל לפניו, וירדו גשמים לעולם.

*

מן הסיפור אנו יכולים לצאת לכמה כיוונים. ניתן להסתכל למשל על המנהג לתת בקביעות צדקה בתפילה בבית הכנסת. האם נעשה כאן 'היפוך הלב'? האם אמנם אנו מרגילים עצמנו 'להתמלא רחמים'? או שמא הדבר נותר בגדר מעשה טקסי, וביציאה מבית הכנסת הלב שב לקשיותו?

אנו צריכים לבקש את היפוך הלב האמיתי, את ההתחוללות האמיתית בנפש.

*

נקודה נוספת שבולטת כאן מאד, היא שמידת הטוב והחסד כאן היא קצת "לא הלכתית". עובדה שמעשהו של הגרוש לגרושתו מעוררת עליו את חשד הציבור ואולי אף את של ר' תנחומא. כלומר מתגלה כאן טוּב עצמאי, שהוא "מחוץ למנגנון", מחוץ למסגרת, טוּב עצמי, שמוכן לשלם מחיר בפני ההרגל והמסגרת, אף זו של המידות המקובלות על הציבור כדרך הישרה.

בנוסף, בולט שהחסד של הגרוש לעומת חסדיהם של הציבור הוא חסד שמחייו הקרובים. הם "מחלקין צדקה לענייהם", והוא ראה את גרושתו אל מול עיניו. בסיפור שלו הקרוב, של חייו, שם הוא מצא את המקום לתקן.

 

 

בית המדרש