ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מצוות הרחיצה, היבטים שונים בנקיות כפיים

ע"י: הרב יובל שרלו

"ורחצו אהרון ובני ממנו את ידיהם ואת רגליהם" המקור בפרשתנו ממנו למדו הלכות נטילה רבות הוא גם זה שמלמד אותנו מספר היבטים מהותיים על נקיות ידיים וחשיבותה

נקיות כפיים משמשת כביטוי בהלכה לשני כיוונים שונים, אך לא מנוגדים. ראשון בהם הוא זה המופיע בפרשתנו "ורחצו אהרון ובני ממנו את ידיהם ואת רגליהם". זהו המקור ממנו נולדו הלכות רבות, כגון נטילת ידיים של שחרית, נטילת ידיים לפני אכילה, ועוד הלכות המפורטות במקומות שונים בשולחן ערוך, הנוגעות בעיקר לדיני טומאה וטהרה; שני בהם, המופיע כבר בתנ"ך, עוסק ברעיון של ידיים נקיות במובן המטפורי של המילה: "נקי כפים ובר לבב"; "בתום לבבי ובנקיון כפי"; "וארחץ בנקיון כפי" ועוד ועוד. כאן מדובר על ידיים נקיות בתחומי הגזל, המוסר והאתיקה. תופעה זו אינה יחידאית. אנו מוצאים אותה בהקשרים רבים ומגוונים. אחת הדוגמאות היא ה"עורלה". עורלה היא גם תופעה גופנית "ונמלתם את בשר עולרתכם"; גם תופעה בוטנית "וערלתם עורלתו את פריו", אך גם תופעה מוסרית: "ומלתם את עורלת לבבכם" וכן על זה הדרך.

אין מדובר כאן בשתי אפשרויות לבחירה, ואין מדובר במצב בו מותר או מוטל על האדם להחליט לאיזו משמעות הוא נשמע. ההיבטים השונים של נקיות הכפיים, ושל הסרת העורלה, הם אותם היבטים ממש. על ידיו של האדם להיות נקיות. הנקיות הנתבעת שייכת למעגלים רחבים מאוד של הקיום. ישנה נקיות פיזיולוגית, ואנו איננו אדישים לתופעות הגופניות השונות המלוות את העולם, אלא מנקים את גופנו, מקדשים אותו, ונכנסים לעבודת הקודש שבמקדש כאשר ההיבטים של קידוש ידיים ורגליים הם חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו. מובן הדבר כי אין מדובר בניקיון במובן הסניטרי בלבד, והמינוח ההלכתי הוא "קידוש ידיים ורגליים", אולם קידוש זה פותח בנקיות הפיזית – איסורי חציצה למיניהן – ומסיים בקדושה העליונה הנוצרת מנטילת ידיים ורגליים מן הכיור. משם, כאמור, הלכה ההלכה ותבעה את הנקיות הזו ואת הקידוש הזה גם בתחומים אחרים בהלכה.

וישנה נקיות ידיים הקשורה למעגל אחר של הקיום. זו נקיות ידיים הנוגעת בעיקר לענייני ממון, אך לא רק לשם. נקיות ידיים בענייני ממון תובעת מן האדם שלא ליהנות ממון שאינו שייך לו; לשאת ולתת באמונה, ולא לעבור על איסורי אונאה וגזל וריבית; נקיות ידיים זו קשור גם לתום הלב – "נקי כפיים ובר לבב" – ומשמעותה שלא לעשות מעשה זמרי ולבקש שכר כפנחס, להקפיד על אמינות פנימית, על הסרת החיץ שבין פנים ליבו של האדם ובין מה שהוא מבטא בידיו, ועוד עניינים הקשורים בדרך זו של התנהגות ראויה. בני עלי, לדוגמה, כנראה הקפידו על נקיות הידיים שבמשכן, וסביר להניח כי רחצו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל הקודש, אך לא היו נקיי כפיים כלל ועיקר, ולמעשה ניאצו את מזבח ד' בהתנהגותם.

האדם המשרת בקודש, וממנו כל בני האדם, מודרכים אפוא להיות נקיי כפיים. היבט מיוחד של סוגיית נקיות הכפיים צריך לבוא לידי ביטוי ברשות הרבים הציבורית. האדם הטוען טענה כלשהי ברשות הרבים הציבורית צריך לבוא כשידיו נקיות: כשהוא עצמו אינו נגוע בהיבטים אלה, והוא נטל קורה מבין עיניו; כשהוא אינו מניפולטור, המשתמש בטיעונים אתיים רק כאשר הם משרתים את עמדתו, ומתכחש להם כאשר מדובר על יריבו; כשהוא מגלה גילוי נאות את הקשרים השונים שיש לו לסוגיה זו, העלולים להטות את עמדתו ואת משפט הצדק שבו; כשהוא אינו לוקח לעצמו שם שאינו נכון, כגון כינויי ב"ה" הידיעה, כאילו הוא קיים ואין בלתו, וכדו'. הכיור נמצא בין אוהל מועד ובין המזבח מלמד אותנו את המשקל הגדול שריבונו של עולם מייחס לנקיות הכפיים – הפיזית והמוסרית כאחד. 

 

 

בית המדרש