ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שני הצירים של נשות הכותל

ע"י: הרב יובל שרלו

מה עלינו לרצות מלכתחילה שיתקיים בכותל המערבי? מצד אחד זהו מקום אליו צריך להגיע כל עם ישאל אך מן הצד השני בל נשכח כי זהו מקום בו נכרתת ברית בין עם ישראל לריבונו של עולם ועליו להישאר קדוש. הרב שרלו דן בסוגיית נשות הכותל

כמו בכל דיון, צריך להכריע בראש ובראשונה באיזה מרחב מקיימים את הדיון. אם הדיון הוא ביחס לשאלת הזכות של כל אחד לעשות ברחבת הכותל המערבי מה שהוא רוצה לעשות לפי תפישתו הדתית – יש הרבה מאוד צביעות בכל דיון. הוא נעשה בידיים לא נקיות. מי שאינו נלחם על זכות של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה לעשות בהר הבית, ואף מתנגד לה, אינו בא בידיים נקיות לדיון; מי שלאמתו של דבר אינו קשור כלל לריבונו של עולם וקיום מצוותיו, ומבקש להפוך את רחבת הכותל למקום הפגנה – אינו בא לדיון בידיים נקיות; מי שהוא חסיד שמירת חוק וקיום פסיקות בג"ץ אך לא עושה זאת כשזה נוגע לו (וכן להיפך) – אינו בא לדיון בידיים נקיות; מי שסובר שאין לאפשר פרובוקציות במקומות רגישים אך כן עושה זאת כשהדבר נוגע לעצמו – אינו בא לדיון בידיים נקיות. על כן, אם מנהלים את הדיון כקרב וכפולמוס בין קבוצה אחת לקבוצה שניה – אפשר שיד אחת תהיה על העליונה, וצד אחד צודק והשני לא.

אולם לא זו הדרך היחידה בה אפשר לקיים את הדיון. השאלה שאני שואל את עצמי הוא לא מה אני חושב על "נשות הכותל" והאם להתעמת איתן אם לאוו. זו שאלה שולית מאוד, ובשאלות כאלה לעתים טוב להתעלם ולעתים טוב להפעיל את כל העוצמה הפוליטית. השאלה שאני שואל את עצמי היא מה עלינו לרצות מלכתחילה שיתקיים בכותל המערבי, לא כעימות בין קבוצות, אלא כמקום של חזון, של ברית, של קיום יהודי.

פעמים רבות כתבתי כי שני צירים צריכים לבוא לידי ביטוי בכותל המערבי, שדוד המלך התמקד בהם בסיום הפרק המופלא על השמחה בעליה לבית ד'. ראשון בהם הוא "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", לאמור: המקום אליו מתכנס כל עם ישראל. נקודת המוצא שלי אפוא היא שעל הכותל להיות מקום אליו מגיע כל עם ישראל, ואין הוא מנוכס לקבוצה אחת בלבד. שני בהם הוא "למען בית ד' א-לוהינו אבקשה טוב לך". זהו מקום בו נכרתת ברית בין עם ישראל לריבונו של עולם, והתנועה היא אנכית: מרגלי המקום המקודש הזה אל פיסגת מרומי שמיים. על המקום המיוחד הזה להישאר מקום מקודש.

שני הצירים האלה אינם סותרים. אם המקום הזה לא יהיה מקום מקודש – לא יימשך אליו עם ישראל, ויעדיף להיות במקומות אחרים. דווקא קדושתו, המסתורין שבו, התפילות – הן המושכות את כולם לשם; מאידך גיסא, אם המקום הזה לא יהיה מקומו של עם ישראל – לא יהיה זה מקום מקודש, שכן ריבונו של עולם משרה את שכינתו על האומה, לא על יחידים.

על כן, הדבר הנכון לעשות הוא לא לדבר בשפת עימות אלא בשפה המבקשת להביא לידי ביטוי את שני הצירים גם יחד. בשל כך, הכיוון הנכון הוא מציאת דרך בה תישמר קדושת המקום המיוחד הזה והוא ימשיך להיות אבן שואבת לכל עם ישראל.

זה מה שצריך להנחות אותנו מלכתחילה. לא ככניעה ללחצים, ולא כמאבק ומלחמה. אם הדרך המתאימה תהיה לכונן שלוש רחבות סביב הר הבית – יש לעשות זאת; אם יימצא פיתרון אחר, שישמור על שני העקרונות האלה – יש לעשות זאת. כאשר מקיימים את השיח הזה לא כשיח של מאבק אלא כשיח המבקש מלכתחילה את מקומם של כולם במקום המקודש – מוצאים את הדרך הנכונה לעשות זאת. אני תומך אפוא במהלכיו של שרנסקי, ומקווה שהוא יציג בפנינו את הדרך הטובה ביותר להביא לידי ביטוי את שני הצירים, ואז נוכל להתרכז סביבה, ולשוב לראות את הכותל המערבי כ"עיר שחוברה לה יחדיו".

ואסור לנו לשכוח כי אנו נמשכים אל מה שמעבר לכותל! 

 

~ לעמוד הפייסבוק של הרב שרלו ~

 

 

בית המדרש