ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על היכולת לדבר עם כולם

ע"י: הרב יובל שרלו

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״- פסוק אחד עם שלושה אברים המשלמים זה את זה ובעיקר משלמים את מידותיו של האדם. פסוק שקורה לדבר עם כולם בכנות ויושר אך גם עם אומץ ללא חנופה

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״ - שלושה אברים לפסוק זה, והם קשורים מאוד האחד בשני. בחלקו הראשון מצווה התורה באיסור דאורייתא לא לשמור דברים בבטן. במקום בו יש מתח בין אדם לחבריו מצווה התורה שלא להתבשל בטינה ובעוינות. התורה אינה מנמקת מפני מה היא אוסרת את הדבר, אולם ניתן להניח שהסיבה לכך היא ששמירת המתיחות הזו כחוויה פנימית מובילה למקומות רעים מאוד: התפרצות, כדור אש ההולך וגדל, או שתיקה והתרחקות בשל פער בלתי ניתן לגישור שנוצר מכוחו של הכעס הפנימי. חכמתה הגדולה של התורה מובילה את האדם לשתי אפשרויות של תגובה למתח שבינו ובין חבירו: האפשרות הראשונה היא למחול, ולהסיר את המתח הזה מהלב. זו כנראה האפשרות המועדפת. אולם אם זה בלתי אפשרי מצווה התורה את החוליה השניה בפסוק.

החוליה השניה היא ״הוכח תוכיח״. ביסודו של דבר מצוות תוכחה המקורית כפי שהיא מופיעה בתורה שונה מהפרשנות שאנו מעניקים לה היום. כיום אנו מדברים על מצוות "תוכחה" בהקשר של פיתרון המתח הקיים שבין אדם למקום, והיא נתפסת כאחריות המוטלת על האדם להשיב לדרך הישר את החוטאים. אולם בהקשרה בפסוק, ביסודו של דבר מצוות תוכחה היא מצווה של ״בין אדם לחבירו״, והיא מצווה לדבר עם מי שיש לאדם מתח כלפיו, ולפרוק את מטען השנאה ביניהם. זו מצווה קשה לקיום, שכן כל אחד מאתנו מכיר את המצוקה שאנו ניצבים בפניה כאשר אנו נדרשים לומר לחברינו את האמת, לפתוח את סגור לבנו, ולדבר על המתח והקושי. ברם, זה המסלול הטוב ביותר לשבור את החומה הזו, ואנו למדים מניסיוננו כי פעמים רבות המתח המפורק הופך להיות בסיס לאהבה ולהתקשרות.

ויש גם נדבך שלישי לפסוק זה: ״ולא תשא עליו חטא״. מדברי הראשונים עולה כי פסוק זה מתמקד בשני היבטים. ה"חטא" עליו מדובר בחלק זה של הפסוק נוגע להימנעות מקיום מצווה זו, ואז נושאים חטא של שתיקה. ההיבט השני של החטא הוא האופן בו אנו מוכיחים. התורה מצווה כי את התוכחה נעשה בדרך שלא נישא עליה חטא, שכן קיימת סכנה שדווקא פתיחת הלב ופתיחת הפה לא תביא את השלום המקווה, אלא דווקא תתסיס את הקשרים שבין אדם לחבירו. לא יהיה זה נכון לפתור בעיה אחת על ידי יצירת אחרת. הלומד כיצד מדברים ונמנע מלשאת את חטא היוהרה והפגיעה – הוא גם היודע להשכין שלום בינו ובין חבירו בשעה שהוא מספר לו את כאבו.

נכון יהיה ללמוד את הפסוק הזה ביחסים בין יחיד ליחיד, אך לא רק בתחום זה. אנו יכולים ללמוד ממנו את ההדרכה הציבורית שלנו. הדרכה זו היא החובה לדבר, להיות בדיאלוג, לומר גם את הדברים הקשים הקיימים, אך כמובן בדרך שלא נישא עליה חטא. עם החברה החרדית, עם החברה החילונית, עם החברה ה"אחרת", עם חלקים בתוך הציונות הדתי שחלק אחד מרגיש כלפי השני כאב גדול ולהפך - אין דרך טובה יותר ונכונה יותר מאשר לדבר. הדיבור צריך להיות ביושר. לא בחנופה. לא בהתעלמות מנקודות המחלוקת. לא בניסיון להתעלם ממה שכואב. להפך, מצוות התוכחה ההדדית מלמדת שדווקא במקום בו נותן כל אדם מקום לכאבו – מתמוטט ההר הגדול החוסם את עורקי הקשר, והזרימה מתחדשת. אנחנו – נדבר. עם כולם. ביושר. בכנות. באומץ. ברגישות. לא נישא עלינו חטא. נתאהב.  

 

 

בית המדרש