ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

טהרת הגוף הפרטי והגוף הלאומי

ע"י: הרב יובל שרלו

התורה מלמדת על עולם מופלא, בו מתקיימים יחסי גוף ונפש מיוחדים במינם, והעולם הרוחני בא לידי ביטוי בתופעות גופניות שונות. פרשיותינו עוסקות בעוד תהליכים גופניים, שהם הם מקור טומאה וטהרה באדם

יש בדידות מרצון ויש בדידות מאונס; הבדידות מרצון אחות היא להתבודדות, לתשוקה להתכנס, לתנועה אל תוך עצמך, לריכוז המחשבות, לדביקות הפנימית; הבדידות מאונס אחות היא לשממון, להתרחקות, לנידוי החברתי, לעצבות ולייאוש. בשל כך קשה מאוד להבחין בין השתיים, ולקרוא מתי מבקש האדם שיניחו לו בבדידותו, ושם הוא מוצא את אושרו הפנימי, ומתי קורא הוא לגאולה, לחיוך, למבט, להושטת יד ולהארת פנים.

יש שהות מחוץ למחנה מרצון יש שהות שכזו שהיא בכפיה. לעתים אדם נמצא מחוץ למחנה כי הוא בדרך, כי שדותיו נמצאות מסביב לעיר, כי הוא מטייל או כי הוא רוצה לשהות בבדידותו; לעתים נכפה על האדם להיות מוצא מחוץ למחנה ולקרוא "טמא" "טמא" לכל הקרב אליו. האדם הכפוי לשבת מחוץ למחנה הוא זה שגופו מעיד עליו שמשהו בו לקוי. הנגע המתפרץ מעולמו הגופני נדרש על ידי התורה כעדות פנימית לכך שמקומו הוא מחוץ למחנה. פרשנים רבים הוכיחו כי אין לראות בהרחקה זו כחלק ממאבק סניטרי נגד הדבקה. לא זו בלבד שהתורה שבעל פה מעידה על כך בהלכות הרבות המלמדות שהטומאה אינה עניין גופני רפואי אלא רוחני (ולו רק בשל העובדה שללא טימוא מפורש על ידי הכהן – אין מרחיקים אותו מחוץ למחנה), אלא שהתורה שבכתב הכותבת שאם כל גופו הפך לבן – טהור הוא, היא העדות החזקה ביותר לכך. ההרחקה היא תוצאה של הטומאה החמורה שפרצה מגופו של האדם, ונדרשה על ידי חכמים כעדות לכך שאין הוא חי בעולם רוחני מתאים לקיומה של החברה. המצורע – המוציא שם רע שלא כדין ושלא כחסד, הוא מי שנגעיו פורצים אותו ומכוונים אותו להרחקה החברתית.

התורה מדברת אפוא על עולם מופלא, בו מתקיימים יחסי גוף ונפש מיוחדים במינם, והעולם הרוחני בא לידי ביטוי בתופעות גופניות שונות. פרשיותינו עוסקות בעוד תהליכים גופניים, שהם הם מקור טומאה וטהרה באדם. בין אם מדובר בתהליכים טבעיים, כגון טומאה הנידה; בין אם מדובר בתהליכים שלעתים מרובות הם רצוניים, כגון טומאת בעל קרי וטומאת היולדת; בין אם מדובר במציאויות של מחלה, כגון זב וזבה – בכל המקומות האלה אנו מצווים לקשור את התהליכים הגופניים האלה לעולמנו הרוחני, ולראות בהם בסיס לטומאה ולטהרה. הגוף אפוא הוא בסיס הן לטומאה והן לטהרה, וההתייחסות למאורעות העוברים עליו הם בסיס הן להרחקה והן להתעלות.

מורנו הרב קוק זצ"ל לימד אותנו כי היחס לגוף משתנה על ציר ימי גלות וגאולה. משניות רוחניות רבות, הרואות בגוף אויב, הן משניות המתאימות יותר לזמני גלות, שעניינה תיקון והרחקה מהעולם הממשי אל העולם הרוחני התלוש. ימי הגאולה משיבים את היחס הראוי אל הגוף, וראייתו כמה שהוא במקורו: חלק בלתי נפרד ממהותו של האדם, ומקום בו טהרתו של אדם וטומאתו באים לידי ביטוי. ההקשבה לעולמות הגוף היא חלק מהעולם הרוחני שלנו, ויש לכך משמעויות רבות בדרכים בהן אנו צועדים בעולם הרוחני האישי.

והדבר נכון בשבועות מיוחדים אלה גם כלפי הגוף הרוחני. מבודדים היינו מחוץ למחנה במשך מאות שנות גלות; "טמא טמא" קראנו בשבתנו במקומות ארעיים. זיכנו ריבונו של עולם לשוב אל תוך המחנה בעשרות השנים האחרונות, ואנו קרואים להיטהר מטומאתנו, להתרחץ ולהתנקות, ולזכות לעלות מחדש אל הקודש. הפרשיות העוסקות בטומאת הגוף הפרטי חוברות אל גאולת הגוף הלאומי ומזכות אותנו בימי חסד מופלאים, המחדשים את דמותה של הוויתנו, שהיא כסולם המוצא ארצה, שניתן לרדת בו עד עפר בהיותנו מנוגעים, וניתן להיטהר ולהיגאל בהיותנו זכאים לשוב אל הקודש. 

 

 

בית המדרש