ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פחות משנה וחצי לשנת שמיטה- תהיה זאת שמיטת צמיחה או חורבן?

ע"י: הרב יובל שרלו

בעוד פחות משנה וחצי נעמוד שוב מול שנת שמיטה. זו יכולה להיות שנה מופלאה של התקשרות עמוקה בשמיטה, בכל ההיבטים שלה, בין בהיבטים החברתיים ובין אלה האלוקיים. זו גם יכולה להיות שמיטה שתרחיב מחלוקת, שתהיה רלוונטית בעיר לאשפה שלנו ותרחיב השסעים בחברה. לתיקון השמיטה צריך לפעול עכשיו

בעוד פחות משנה וחצי נעמוד שוב מול שנת שמיטה. זו יכולה להיות שנה מופלאה של התקשרות עמוקה בשמיטה, בכל ההיבטים שלה, בין בהיבטים החברתיים המבוטאים בדבר הקב"ה בפרשת משפטים "והשביעית תשמטה ונטשתה ואכלו אביוני עמך...; בין בהיבטים של קדושת הארץ והיותה של השמיטה שבת לד', המבוטאים בפרשה שלנו; הן בהיבטים שאינם קשורים לקרקע בלבד, המובאים בפרשת ראה ביחס לשמיטת כספים, והן במעמד של "ההקהל שבדרך" בסוכות של השנה השמינית.

האם נמצא את עצמנו שוב חלוקים אך ורק בשאלת היתר המכירה, אוצר בית דין, ועניינים הנוגעים לכשרות בלבד ? האם שוב תהיה שנת השמיטה שנה שתעמיק את ההבחנה וההפרדה בין שומר מצוות ובין רעהו, בשל מאבקי הכשרים שונים ? האם המשמעות היחידה לשמיטה בעולמנו תהא העובדה שיש במטבח פח אשפה מיוחד לקליפות פירות של קדושת שביעית ? האם נעמיק את המחלוקות בינינו, והשמיטה תהווה מוקד נוסף למלחמות כוח ?

הדבר תלוי בנו. מעכשיו. לא להמתין עד לט"ו באב של השנה הבאה, שמהווה תאריך יעד לכל בעלי הגינות הפרטיות לשקם את מה שהזניחו שבע שנים, או לא' בתשרי תשע"ה, שהוא ראש השנה לשמיטין וליובלות. את העבודה צריך לעשות עכשיו, ובראש ובראשונה את העבודה הרעיונית וההלכתית. השאלה האמיתית העומדת לפתחנו היא מהי משמעות השמיטה בחברה שרובה המוחלט אינו חקלאי ? כיצד תופיע שנת השמיטה במציאות אם כרגע ההתמקדות של כולנו היא אך ורק במטבח הפרטי שלנו, בהיבטים מאוד מצומצמים שלו ? מה אנו חייבים לעשות לאור מצוותיה של התורה ביחס לשמיטת כספים, והאם הדרך היחידה לממש מצווה זו הוא בחתימה על פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה, ובכך נפתרנו ונפטרנו ממצווה זו ?

הבה נצייר תמונה אחרת: בד בבד עם הבירורים ההלכתיים המובהקים והחיוניים (משלוח מנות בפירות שביעית; חובת פרוזבול בפקדונות בבנקים וכדו') אפשר שיוקם בית מדרש שכולל את כל מבקשי התורה, הדן בשאלה הגדולה באמת של השמיטה שבדרך – כיצד נרחיב את מקומה של השמיטה בעולם חיינו, וכיצד נבטא אותה בתרגומה למציאות של ימינו. דרשנים רבים לימדו כי העובדה שנצטווינו שלא להוציא את בדי הארון מארון ברית ד' מבטאת את העובדה שאותה תורה מועברת מדור לדור, וחכמי התורה שבעל פה מופקדים על מימושה המתמיד במציאות המשתנה.  זה מה שאנו קרואים לעשות עתה: לחפש את מקומה של השמיטה בחיי מי שאינו חקלאי; לממש כלים נוספים שגואלים את השקוע בחובות – בחובותיו; להיות שותף עם החקלאים השומטים בשביעית על ידי קרן שמיטה; לממש את קדושת פירות שביעית ומצוות אכילתם (לדעת חלק מהראשונים) בדרכים המתאימות לימינו שלנו; להביא את בשורת השמיטה לעם כולו, ואולי אף לעולם כולו – בדיוק כפי שעשינו עם בשורת השבת; לדון ביחס שבין שמיטה ובין עניינים אחרים המרחפים בחלל עולמנו, ועיקר שאלות הקיימות, ניצול משאבי הטבע וכדו'; לחיות חיים של צניעות וענווה בעולמו של הקב"ה, שהלוא "גרים ותושבים" אנו עמדו, ועוד ועוד.

חזות קשה אני רואה: שוב נמצא את עצמנו חלוקים, מפוצלים, מרוחקים, מרחיקים, מגמדים, נפרדים, ומברכים בסופה של השמיטה ח"ו "ברוך שפטרנו" במקום לצפות לה ולחפוץ לבואה. אפשר כבר עתה לראות את הקריאה הגדולה שבפרשת השבוע – השמיטה כזכות עילאית של חיי שבת לד', ולהשתוקק לבואה המחייה את עולמנו בארץ ישראל ובתורת ד'. 

 

 

בית המדרש