ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חלום הסולם

ע"י: הרב תמיר גרנות

השיעור נפתח בהשוואת הבטחת הקב"ה ליעקב בחלום, לנדרו ותגובתו של יעקב לחלום. יעקב לא מקשר בין ההבטחה הכללית לפרטית, לכן נדרו הוא של אדם בצרה. מדוע לא מקבל יעקב את ההבטחה האלוקית אלא מתייחס לצד הפרטי? ומדוע הוא נצרך לנדר בכלל? יעקב מתלבט האם החלום היה התגלות נבואית או שמא רק חלום שבדה מליבו. החידוש הגדול הוא שהקב"ה הוא לא רק אלוקי הארץ אלא גם אלוקי העם והאדם.

נדר יעקב

חלקי החלום

בפרשייה הפותחת את פרשת "ויצא", פרשייה הידועה כ'חלום הסולם' (כח:י-כב), יש להבחין בשני נושאים נפרדים, שהתורה מייחסת לכל אחת מהם חשיבות:

1. החלום עצמו מצד תוכנו.

2. ההתייחסות למקום בו אירע החלום, והעתיד להיות בו.

נתייחס לנושאים לפי הסדר:

1. החלום. החלום עצמו מתחלק לשלושה פרקים:

א. המראה: "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (יב).

ב. מסירת ברכת האבות ליעקב: "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכה עליה, לך אתננה..."(יג-יד). יש בברכה זו חזרה ברורה על הברכות שנמסרו לאברהם בצאתו מחרן ומקדם לבית א-ל, הלא הנה הברכות שמתברך הוא בשם הוי-ה1.

ג. הבטחה פרטית (טו), הנחלקת לכמה סעיפים:

I. "והנה אנכי עמך..." - הבטחה שכנראה משמעותה לא רק כלפי מצבו הקיומי (שמירה וכדו'), אלא שהשכינה תהיה עם יעקב, והכוונה היא, כנראה, להתגלות ה' ולתפילה אליו, שה' מבטיח שיהיו זמינות ליעקב אבינו בכל אתר ואתר.

II. "ושמרתיך בכל אשר תלך" - הגנה מפני פגיעה בנפש (עשו) ומפני פגיעה בממון (לבן).

III. "והשיבותיך אל האדמה הזאת" – להבטחה זו כמה משמעויות: (1) קיום ברכת אברהם באופן ממשי, לא רק בזרעו אלא גם בו; (2) הצלחת השליחות של רבקה, כלומר הבריחה מפני עשו (כז:מא-מה) והבטחה שיוכל יעקב לחזור בשלום; (3) הצלחת השליחות מצד יצחק, שתכליתה נישואין (כח:א-ב), לפי אב הטיפוס של אברהם: "רק את בני לא תשב שמה"(כד:ח).

IV. "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" - משפט סיכום וחיזוק, המגדיר את קו האופק של ההבטחה, ומתייחס לפתיחה: "הנה אנכי עמך" - עד מתי? "עד אשר אם עשיתי...".

כאשר הקיץ יעקב משנתו הוא התייחס לשני היבטים של החלום:

א. מראה הסולם: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" (יז). זהו, כנראה, הפרוש הפשוט של מראה הסולם, הניתן על ידי יעקב בעצמו: כאן הוא שער השמים, מפני שבמקום זה מוצב הסולם שראשו מגיע השמימה, ולכן יש משמעות מיוחדת למקום הזה דווקא. הכנת המצבה בהמשך, הנדר להקים 'בית אלוקים' וכן קריאת השם, מעידים שגילוי חשיבותו של המקום הוא מרכזי בעיניו של יעקב אבינו.

ב. ההבטחה הפרטית:

אִם יִהְיֶה אלֹוקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי, וְהָיָה יְקוק לִי לֵאלֹוקים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אלֹוקים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

(כח:כ-כב)

הבטחת ה' ונדר יעקב

בדיקת דבריו של יעקב מעידה שהוא מתייחס באופן ישיר להבטחת ה', והופך את מה שהובטח לו על ידי ה' באופן מוחלט, ללא תנאי - לנדר על תנאי:

 
































הבטחת ה'(פסוק טו)

נדר יעקב(כ-כב)

"הנה אנכי עמך".

"אם יהיה אלוקים עמדי"(ב).

"ושמרתיך בכל אשר תלך".

"ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" (שם).

------

"ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש"(שם).

"והשיבותיך אל האדמה הזאת".

"ושבתי בשלום אל בית אבי" (כא).

"כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

------

 

תוצאות(כב):

1. "והיה ה' לי לאלוקים".

2. "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים".

3. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

 

אמנם יעקב אבינו חוזר על דברי ה' כתנאי לנדרו, אולם ישנם כמה הבדלים בין דברי יעקב לבין הבטחת ה':

א. חוסר התייחסות לברכת אברהם שנמסרה לו בחלום.

ב. השמטת המשפט "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

ג. התוספת "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש".

ד. שינויי מ"ושמרתיך בכל אשר תלך" ל"ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך".

ה. שינוי מ"והשיבותיך אל האדמה הזאת" ל"ושבתי בשלום אל בית אבי".

נראה כי כל ההבדלים נובעים מכך שיעקב איננו מקשר בין ההבטחה הפרטית לבין זו הכללית, ונדרו אינו אלא נדר של אדם הנמצא בצרה, ומתפלל להינצל ממנה ולהצליח בדרכו:

א. יעקב איננו מתייחס לברכת אברהם, כיון שהוא רואה את עיקר הברכה שניתנה לו כברכה להינצלות מצרה.

ב. דברי ה' ליעקב השלימו, בעצם, את מסירת ברכת אברהם. החלק הראשון נאמר בפאתוס ובסגנון המזכיר את מעמדי הבטחה הקודמים. אולם, ההקשר הייחודי של מסירת הברכה - בריחת יעקב - חייב תוספת, שעניינה הבטחה מיוחדת ליעקב שה' ישמור עליו, כדי שיזכה בברכת אברהם. ואכן, סיום דברי ה' מעיד על כך: "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". משפט זה, שהוא תכלית הבטחת ה' וסיבתה, חסר בדברי יעקב, כיון שהוא מתעלם מברכת אברהם, וכל עניינו הוא ההיחלצות ממצוקתו.

ג. התוספת "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש" היא בקשה פרטית ומעשית, הממוקדת בגאולתו של יעקב.

ד.דברי ה' "ושמרתיך בכל אשר תלך", הם הבטחה להגנה תמידית, הנקשרת בברכה הלאומית שעוברת אליו מאברהם; דברי יעקב "ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך", לעומת זאת, הם תפילה ספציפית המכוונת להשגחה בהליכתו/בריחתו.

ה. ה' אמר ליעקב "והשיבותיך אל האדמה הזאת", כלומר - 'אקיים את התנאים ההכרחיים להתגשמות ברכת אברהם בך, ואילו יעקב חותם את תנאו במילים "ושבתי בשלום אל בית אבי" – לאמור: חזרתו בשלום, למרות עשו, בראש מעיניו. לא ההבטחה הלאומית על הארץ מעסיקה אותו, אלא הצלחת דרכו.

שינויים אלה בדבריו של יעקב מעוררים כמובן תמיהה - מה אכפת ליעקב לקבל את מלוא ההבטחה האלוקית? וחמור מכך: מדוע בכלל זקוק יעקב לחייב בנדר את ההבטחה שניתנה לו בנבואה מאת ה'? דבר מובן הוא שאדם נודר בשעת צרה להביא קרבן וכדו', מפני שאינו מובטח בסיוע אלוקי, אולם מי שניתנה לו הבטחה מה' - איננו זקוק לכך.

זאת ועוד - תוצאת הנדר היא משולשת:

א. והיה ה' לי לאלוקים.

ב. הקמת בית אלוקים מאבן המצבה.

ג. מעשר.

שתי ההבטחות האחרונות מתקבלות על הדעת: השנייה היא תוצאה של גילוי חשיבות המקום, והשלישית היא מהות כל נדר - הבאת דבר מה לה'. אולם, ההבטחה הראשונה קשה, וכבר עמדו על כך המפרשים2: האם קבלת ה' כאלוקים יכולה להיות תוצאה של קיום התנאי, והאם יעקב אבינו אינו מקבל את אלוקותו של ה' בלא זה? האם אין די בהתגלות הקודמת, וצריך להתנות את קבלת ה' כאלוקים בתנאי?

דומה ששאלות אלה צריכות להביא אותנו לחשיבה מחודשת על מהותו של החלום שחלם יעקב.

 

אלוקי הארץ ואלוקי העם

משמעותו הכפולה של החלום

ללא ספק, חלקו המרכזי של החלום הוא מסירת ברכת אברהם. לו היה הקב"ה מתגלה ומוסר רק את ברכת אברהם, לא היה בכך קושי, כפי שאכן אירע לאברהם עצמו וליצחק. מראה הסולם וההבטחה הפרטית הם חריגים, שאינם דומים להתגלויות הקודמות אותם פגשנו אצל האבות, והם אומרים דרשני.

נראה שצריך להבין את החלום על רקע התפיסה הלאומית והטריטוריאלית של האלוקות שהייתה מקובלת בימי קדם. יעקב אבינו היוצא לחרן יודע שבחרן יש אלוהים אחרים; האם הוא יצטרך לקבל את אלוהותם? לו הייתה זו הליכה לזמן מוגבל, לא הייתה מתעוררת השאלה, אך יעקב מעתיק את מקום מגוריו לזמן בלתי קצוב. כבר אמרנו שעיקר ההבטחה הפרטית היא שה' ישמור על יעקב גם בחו"ל, ולא רק בארץ, ובכך יש מסר משמעותי, ובמידה רבה חדש: השגחת ה' הולכת עם בחיריו לכל מקום, כלומר היא על-טריטוריאלית. מכאן, שיעקב אבינו אינו מחוייב לאלוהי הארץ שהוא נמצא בה, אלא לאלוקי "ארץ ישראל" בלבד: לה'.

על פי דברים אלו, מטרת ההתגלות היא כפולה ודיאלקטית:

א. ללמד את יעקב ששער השמים נמצא בארץ ישראל, וזהו בית א-לקים.

ב. ללמד את יעקב שהשגחת ה' אינה רק בארץ, אלא אלוקותו פרושה בכל מקום, ומכאן שה' ישמור את יעקב בכל אשר ילך.

באופן זה מדריך ה' את יעקב באמצעות החלום להתייחס להליכתו כזמנית; הוא צריך לחזור למקום שבו נמצא שער השמים, אבל בינתיים ה' יהיה עימו.

תגובת יעקב למשמעות החלום

כיצד מתמודד יעקב עם מסרים אלה?

יעקב הבין ודאי את הנאמר לו, שהרי הוא חוזר על דברי ה', אך מדוע לא קיבלם באופן מוחלט?

כדי להשיב לשאלה זו נתבונן במהותה של החוויה אותה חווה יעקב אבינו. הוא חולם חלום; אנו יודעים שחלומות יוסף (להלן בפרק לז) נתקבלו באופן אמביוולנטי על ידי יעקב עצמו: האם יש אמת בחלום? לשון אחר - האם זהו חלום שמקורו מהרהורי לבו של החולם, או שהחלום הוא מדיום של התגלות אלוקית? התמונה אותה רואה יעקב היא תמונה של התגלות. אולם, הוא אינו יכול להיות בטוח איזה תוקף יש לתמונה שראה - האם היא אמיתית? נראה, שיעקב אבינו אינו בטוח בדבר. יש לזכור: יעקב אבינו הוא "טירון בנבואה" באותה שעה, ומעולם לא התנבא קודם לכן. בעקבות חלומו הוא שואל את עצמו האם ה' הראה לו סולם בחלומו, או שמקור החלום בדעתו שלו: האם דיבר עימו ה' בחלום את כל מה ששמע, או שרק חלם זאת?

אין ספק כי יעקב אבינו מפרש את חלומו כחוויה נבואית: "אכן יש ה' במקום הזה"; אולם, כנביאים אחרים(ראה לקמן), אין הוא משוכנע במלוא המשמעות של חוויתו, ותגובתו של יעקב מעידה על אי ודאות זו:

"אם יהיה אלוקים עמדי" – לאמור: 'אם אכן מה שדיבר עימי ה' יתגשם, אז אדע כי דבר ה' היה עימי'.

הבטחת ה' הופכת בדברי יעקב לתנאי, לא מפני שהוא מטיל

ספק בתוכן של דברי ה', אלא מפני שיש לו ספק על עצמה של עובדת ההתגלות. אם יתגשמו הדברים, יידע כי דבר ה' אכן נגלה לו.

דוגמה לחוויה דומה אנו מוצאים אצל ירמיה בנבואתו:

(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יקוק אֵלַי לֵאמֹר.

(ז) הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בָּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת.

(ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יקוק אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יקוק הוּא.

(ירמיהו לב)

ירמיה מספר על נבואה שהייתה לו, שתוכנה היה מוזר מאוד: מדוע ה' מצווה אותו לקנות שדה, ועוד בעיצומו של המצור, רגע לפני החורבן? אלא, שלאחר זמן בא אליו בן דודו, כפי שנאמר בנבואה, ואז הוא מדווח: "ואדע כי דבר ה' הוא", כלומר: לפני כן הוא לא היה משוכנע שאכן דיבר ה' עימו כדברים האלה, והמציאות אימתה את הנבואה.

הבנת הנדר לאור משמעות החלום

ביאור החלק הראשון של הנדר

נבחן, לאור הבנתנו, את תוצאות נדרו של יעקב, ונתחיל מחלקו הראשון:

"והיה ה' לי לאלוקים" - אם אכן ישמור עליי ה' גם בחו"ל, אדע שאין הוא רק אלוקי הארץ, אלא אלוקותו היא בכל מקום - גם במובן של אלוקי המשפחה וגם, לעתיד, אלוקי העם.

זהו שלב חשוב מאוד בהתפתחות האמונה אצל האבות, שכן אצל יצחק מצאנו שנאסר עליו לצאת לחו"ל(כו:ב), ואברהם אבינו אומר לעבדו "רק את בני לא תשב שמה"(כד:ט), ומכך משמע כי עבודת ה' יכולה להתקיים רק בארץ. גם את הליכת אברהם אבינו לארץ ישראל יש להבין במשמעות דומה: ה' מצווה את אברהם ללכת מבבל/ארם לארץ ישראל, מפני ששם מקום אלוקותו. אמנם, ניתן לשאול מדוע מתגלה אלוקי ארץ אחרת לאדם בארצו שלו (אברהם הוא הרי שמי, ולא כנעני) ומבטיח לו שיברך אותו בארץ אחרת? ודאי התשובה לכך קשורה בדברינו: ה' בוחר באברהם שיהיה אלוקיו גם במובן האישי ובכל מקום, ולא רק במובן הטריטוריאלי.

יש לשים לב לכך שרעיון האלוקות לובש כאן לבוש כפול ודיאלקטי:

א. יש אלוקים למקום.

ב. יש אלוקים לאדם/משפחה/עם.

בדרך כלל, יש התאמה בין שני המימדים, שכן אלהי ארץ בבל, לשיטתם, הוא גם אלהי הבבלים. אלא, שאצל אבותינו נוצר פיצול, שכן מדובר באנשים שאינם חיים בארצם, ולכן, כמובן, ה' שולח את אברהם מארצו - על מנת שימלוך עליו ויקיים לו את הבטחתו במקומו. כאשר יוצא יעקב מהארץ, קורה דבר הפוך: הוא נאלץ לעשות את מה שיצחק אביו לא עשה, ושאברהם הזהיר את עבדו שלא יגרום לו לעשות - לצאת לחו"ל לתקופה ממושכת. מנקודת ראות של האמונה העתיקה, פרושו של דבר הוא להיכנס לתחום שלטונה של אלוהות זרה. נראה לי שזו עיקר המשמעות של הבטחת ה' הפרטית ליעקב.

ההבטחה הכללית משמעותה היא הבטחה שיעקב וזרעו יהיו שליטים על ארצו של ה', ומשמעותה של ההבטחה האישית היא שה' יהיה אלוקי יעקב וזרעו גם במובן האישי, כלומר - בחו"ל; זו, כאמור, התפתחות רבת חשיבות בתפיסת האמונה.

יעקב אבינו משיב ואומר: 'אם אכן ישמור עליי ה' גם בחו"ל, ויקיים את דברו אליי, אז "והיה ה' לי לאלוקים", כלומר - אקבל אותו כאלוקַי גם במובן האישי המוחלט, דהיינו לא רק כאלוקֵי הארץ, אלא כאלוקַי ואלוקַי זרעי לדורות עולם'. הדגש הוא במילה: "לי": 'אני יודע שה' הוא אלוקֵי הארץ, אבל אם יתקיים דברו - הוא יהיה אלוקַי באופן מוחלט, בכל מקום'. ואכן, בהמשך הפרשה, התורה מעידה שיעקב אבינו מגלה בחרן שהשגחת ה' חופפת עליו גם שם בנבואה ובשמירה:

"והנה אנכי עמך" - בנבואה:

"וַיֹּאמֶר יקוק אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ"(אחרי שהותו אצל לבן [לא:ג]). אנו מוצאים בפסוק זה חזרה והקבלה על הציווי לאברהם אבינו:

אצל אברהם(יב:א): "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".

אצל יעקב (לא:ג): "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך".

אצל יעקב נוספת (בהמשך הפסוק האחרון) גם ההבטחה: "ואהיה עמך", המקשרת באופן ברור למילים בהבטחת ה', טרם צאתו לחרן, "והנה אנכי עמך".

ומה באשר להבטחת השמירה: "ושמרתיך בכל אשר תלך"..."ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש"?

הדברים מפורשים בכתוב, בדברי יעקב אל נשותיו המסבירים את עזיבתו את לוט:

(ז)וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹוקים לְהָרַע עִמָּדִי.

(ח) אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים.

(ט) וַיַּצֵּל אֱלֹוקים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי.

(פרק לא).

ושוב נבואה (שם):

(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹוקים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי.

(יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

(יג) אָנֹכִי הָאֵ-ל בֵּית אֵ-ל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

 

 

ושוב שמירה (שם):

(כד) וַיָּבֹא אֱלֹוקים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

ביאור החלק השני של הנדר

נשוב כעת לנדרו של יעקב אבינו, לחלקו השני ("והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים"):

יעקב מחזיר אותנו לעקרון הראשון, הטריטוריאלי: 'אם אכן יתברר שדבר ה' אשר חלמתי אמת הוא, והמראה אשר ראיתי נכון הוא, אז אעשה מן המצבה בית אלוקים; המקום אשר חלמתי עליו יהיה כשער השמים - מקום עבודת אלוקים'.

ואמנם, משחזר יעבר אבינו לארץ כנען, רק זמן קצר לפני ששילם את נדרו בבית א-ל, בשובו מחרן, הוא מורה לבניו ובני ביתו להסיר את אלהי הנכר(לה:ב); אלה הם פסלי בית לבן שבודאי נכר הם, אלא שעד אז לא קיבל יעקב את ה' כאלוקים באופן מוחלט עליו ועל ביתו, כלומר - עבודות אחרות, לשם ניחוש וכדו', היו בגדר האפשר. קבלתו את ה' כאלוקים באופן מוחלט, כפי שהתחייב בנדרו, מחייבת הסרת כל סיג אלילי, ואכן כך יעקב עושה: הוא עולה לבית א-ל ובונה מזבח(שם פסוק ז), ובכך מקיים את הבטחתו להפוך את בית א-ל למקום עבודת אלוקים.

יעקב ומשמעותה של הגלות

יעקב הוא הראשון בין האבות שמתחייב: "והיה ה' לי לאלוקים". מדוע אצל אבותינו הראשונים לא מצאנו מעין התחייבות כזו? מדוע היא עולה דווקא אצל יעקב?

אברהם ויצחק אבותינו לא עמדו בפני גלות. אברהם אבינו ירד אמנם למצרים(יב:י), אבל זו הייתה הליכה זמנית(יג:א); יציאת יעקב לחרן היא יציאה לשם התיישבות. יעקב הוא המייסד את אפשרות הקיום של עם ישראל גם לא בארץ ישראל. כמובן, בהמשך הוא חוזר לגלות - למצרים. עשרים שנה בחרן (לא:לח) ושבע עשרה שנה במצרים (מז:כח) הופכים, למעשה, למסגרת חייו ולעיקר בשׂורתם: בשורת האמונה הייחודית של יעקב אבינו היא אפשרות האמונה בגלות, וההבנה כי השגחת ה' עליו ועל בניו היא 'על מקומית'; אמנם ארץ ישראל היא נקודת המרכז ממנה הוא ואנחנו יוצאים ואליה חוזרים, אך עבודת ה' וקבלת מלכותו אינם תלויים בה.

על ידי קיום הבטחתו בנדר, הופך יעקב אבינו את ה' להיות עבורנו לא אלוקי ארץ ישראל בלבד, אלא גם אלוקי עם ישראל די בכל אתר ואתר. בכך, אולי, מתברר מעמדה המרכזי של הגלות בתולדות ישראל, שכידוע אינו רק תוצאה של עונש על חטאים3.

רבים תהו על גזרת הגלות בברית בין הבתרים(טו:יג), שאין עימה ועם גמול על חטאים ולא כלום. מדוע עם ישראל חייב לגלות? העובדה ש"לא שלם עוון האמורי" (טו:טז) אינה מספיקה כדי להסביר את עצם הגזרה, שכן לא ייתכן שעם ישראל יסבול רק כדי לקיים את הצדק כלפי עם אחר - אין עושים צדק עם אחד, על ידי גרימת עוול לשני. ועוד: מובן שהיציאה מן הגלות הופכת להיות אב האמונה הישראלית - יציאת מצרים ומתן תורה בגלות הם יסודות אמונתינו.

דומני שהתשובה לכך טמונה בראשית פרשת השבוע, כפי שביארנו אותה. האמונה היסודית של השגחת ה' ונוכחותו בכל מקום מתגלה בדרך היסטורית באמצעות השגחתו על עמו הנבחר וגאולתו מן הגלות. אם היה עם ישראל הופך לעם בתוך ארצו, היה אלוקיו מוכר כאלוקי הטריטוריה הישראלית; האמונה באחדות ה' ובמשמעותה האוניברסלית מופיעה בהיסטוריה דרך גאולת ישראל בגלותו, מעבר למקום. זו גם סיבת העומק לחוסר האמון ולפקפוק המתמשך והכפרני של פרעה במצרים בא-לוקותו של ה'. מסע יעקב לחרן הוא בחינת "מעשה אבות סימן לבנים", בכך שהוא מבשר את קבלת מלכותו של ה' על כל הארץ, וממילא את ביטולה של כל האלילות האחרת,; וכפי שניבא זכריה לאחרית הימים:

"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

(יד:ט).

 

 

 

 

 



















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

1הרחבנו על כך בשיעור הקודם.


2עיין רש"י ורמב"ן לפסוק כא בביאור משפט זה (הערת העורך).


3המהר"ל בנצח ישראל כתב על כך ארוכות.

 

 

בית המדרש