ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

השעבוד ותחילת הגאולה - פרקים א´ וְ ב´ של ספר שמות

ע"י: הרב תמיר גרנות

בפרקים א´ וב´ של ספר שמות מתואר השעבוד. אולם, נקודת המבט של שני הפרקים שונה: פרק א´ מציג נקודת מבט כללית, ופרק ב´ מציג נקודת מבט אישית. משום כך גם תחילת הגאולה - סיפורו של משה רבינו - מתוארת רק בפרק ב´.

א. מבוא

ספר שמות ויצירתו של עם ישראל

ספר שמות הוא הספר בו הולכת ונוצרת האומה הישראלית. יציאת מצרים, ואחריה מעמד הר סיני, הם שניים מהמעמדות המכוננים של עם ישראל. שבטי ישראל היו קיימים עוד קודם לכן, אך לא היו להם חיים לאומיים.

יצירתו של עם ישראל, כפי שהיא מתוארת בחומש שמות, אינה יצירה טבעית-נורמאלית. עמים מתהווים בדרך כלל מתוך קשר לחבל ארץ מסויים, שתושביו יוצרים איגוד של שיתוף פעולה המבוסס על אינטרסים משותפים, ואחר כך מחוקקים חוקים, קובעים גבולות ומסכימים על שלטון. הולדתו של עם ישראל אינה תואמת מהלך טבעי-התפתחותי שכזה, אלא יסודה בפריצה חד פעמית של ה' להיסטוריה, שהיא בעצם מכוננת גם את עצמאותו וגם את לאומיותו. עם ישראל לא נולד בארצו, וראשית הוויתו לא נובעת מתהליך טבעי-נורמאלי.

הפרקים הראשונים של ספר שמות מהווים מעין הקדמה ורקע לתהליך גדול זה, שהוא עיקרו של הספר:

פרק א' מתאר את תולדות השעבוד של ישראל במצרים בכרוניקה מפורטת של אירועים. כפי שראינו בשיעור לפרשת ויגש, כרוניקת האירועים מתחילה כבר במעשי יוסף בחייו, והיא נמשכת בראשיתו של ספר שמות. לא ניתן להבין את תהליך יציאת מצרים ואת ההתערבות האלוקית ללא הרקע ההכרחי של תולדות השעבוד.

פרק ב' מתאר את תולדותיו של משה רבנו. בפרק זה אנו לומדים להכיר את משה מראשית הולדתו, ומובן מאליו שתיאור תולדותיו של המנהיג קודם לתיאור תולדות הגאולה. הפרק מסתיים בנישואיו ובהתיישבותו של משה במדיין, כלומר לפני שהפך למנהיג.

בפרק ג' מתוארת בחירת משה למנהיג העם ולשלוחו של ה', שהיא תנאי הכרחי לגאולה, שהרי משה הוא מושיעם של ישראל.

נמצא, אפוא, שניתן לתאר את היחס בין שלושת הפרקים הראשונים של ספר שמות כך:

 

פרק א : ההסתבכות - השעבוד.

פרק ב: ראשיתה של ההתרה (פתרון).

פרק ג: ההתרה - הגאולה.

 

היחס בין פרק א' לבין פרק ב'

כאשר אנו קוראים את פרק ב', המספר על משה, עדיין אין אנו יודעים שהוא מציג את ראשית הפתרון לצרה שתוארה בפרק א', שכן אין שום אמירה מפורשת על כך שגיבורו של הפרק יהיה מושיען של ישראל. אילולא היינו מכירים את פרק ג' ואת המשך התורה, היינו יכולים לחשוב שמטרת הפרק היא הצגת השעבוד מזווית נוספת. פרק ב', אם כן, משמר את ה'מתח' שיצר פרק א', שהשאיר אותנו עם בעיה לא פתורה.

התורה הייתה יכולה לפתוח את פרק ב' בכותרת או אקספוזיציה[1] שייאמר בהם כי אנו עומדים לקרוא על לידת המנהיג הגואל, אך היא העדיפה לשמור זאת עד להתגלות בסנה. כך נוצרת עבורנו הקוראים חידה נוספת, במימד הספרותי, והיא חידת הקשר בין שני הפרקים הראשונים. שימו לב: כל אחד משני הפרקים הללו עומד בפני עצמו. פרק ב' אינו ממשיך את פרק א', אף כי הוא מניח שהוא ידוע: פרק ב' מספר כי אמו של משה הצפינה אותו (ב), והסיבה להצפנה היא גזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכו" שבה מסתיים פרק א'. זוהי הזיקה בין שני הפרקים, ולכן פרק ב' יכול להיקרא גם כחלק מתולדות השעבוד, כפי שהסברנו לעיל.

מצד שני, סיפורו של משה הוא סיפור עצמאי ובלתי תלוי, העומד בפני עצמו.

נתאר כעת את פרקים א' וב', כל פרק בפני עצמו, ונראה כיצד יש להבין את הנאמר בהם לאור ניתוחנו.

 

ב. תיאור השעבוד בפרק א'

התפתחות השעבוד

פרק א' מתאר, כאמור, את השעבוד. השעבוד מתואר כמתגלגל משלב לשלב. נתאר את שלבי הופעתם של הגזרות, המשתלשלות זו מזו:

א. פרעה אומר לעמו "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינו וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (ט-י). לכן, הוא גוזר לענות את עם ישראל: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (יא).

ב. גזרת פרעה נכשלת: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יב), ומפני חוסר התועלת שבגזרה גוזר פרעה גזירה שנייה - "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (טז).

ג. גם גזירה זו איננה משיגה את מטרתה: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוקים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (יז). בשל חוסר ההצלחה של הגזירה השנייה מחדש פרעה גזרה שלשית, המופנית הפעם אל כל עמו:  "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (כב).

הרמב"ן כבר עמד על כך שישנה מידה לא מבוטלת של ערמומיות בשלבים הללו:

גזרת השעבוד, הפותחת את הגזרות, יכולה להתקבל על לבם של המצרים כיוון שאין היא בלתי לגיטימית במונחי הימים ההם, וכיוון שיש להם למצרים רווח ניכר משעבודם של ישראל.

הגזרה השנייה (המתת הבנים) היא כמובן חריפה וקיצונית, אך הוא איננה מכוונת לעם כולו אלא רק לבעלי תפקידים מוגדרים (המיילדות), ולכן הוא סבור שיש בידיו לכפות עליהן את גזרתו הקיצונית

רק בשלב השלישי העז פרעה לצוות את כל עמו "כל הבן הילוד היארה תשליכהו"; מסתבר שאחרי השלבים הקודמים כבר היה רקע מתאים של שעבוד ושנאה, על גביו יכול היה פרעה לגזור גזירת השמדה.

נעיר שאנו רואים כאן סינדרום הדומה מאוד להתפתחויות היסטוריות של אנטישמיות שהכרנו בדורות מאוחרים. גם בדורנו ראינו שגזרות ההשמדה לא הופיעו מיד, אלא קודם כל באו חוקי השפלה ושעבוד, אחר כך הוטלו משימות ההשמדה על גופים מקצועיים, ורק אחר כך באו גזרות השמדה כוללניות, כשל פרעה.

נקודת המבט הלאומית של הפרק

הבה ונתבונן במילים ובצורות הלשוניות המופיעות בפרק:

 

(ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:

(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:

(ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף:

(ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

(י) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

(יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:

(יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:

(יד) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:

(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:

(טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה:

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוקים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

(יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

(יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:

(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹוקים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:

(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוקים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:

(כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן:

 

מעיון במילים המודגשות עולות הנקודות הבאות:

ישנם שבעה אזכורים של פרעה, בשמות "פרעה" או "מלך מצרים", המבליטים את מרכזיות דמותו של המלך המצרי המעמיד עצמו מול ישראל.

כנגד פרעה ניצבים בני ישראל, המוזכרים אף הם וכינוייהם שבע פעמים (בשמות "בני ישראל" ו"העם", ובמילות הייחוס "עליו" ו"אותו").

כמו כן, בולטים בפסוקים אלו מילים וביטויים המתארים את הריבוי של ישראל, שכנראה איננו טבעי בלבד ("רב", "עצום", "מאוד" וכדומה). מילים אלה ממשיכות את הפסוק המקדים לסיפור השעבוד, פסוק ז', בו מתואר ריבויים הפלאי של ישראל על ידי רשימת פעלים ארוכה. השימוש והחזרה על אותם הפעלים מבליטים את המשכיות התהליך, למרות נסיונותיו החוזרים ונשנים של פרעה לבלום אותו.

סיפור השעבוד מתואר במימדים לאומיים: מופיעות בו רק שתי דמויות אישיות[2] והן המיילדות, שנזכרו כדי להזכיר את מעשיהן הטובים, ואילו גיבור הפרק הוא העם בכללותו. השעבוד מתואר במימד המקרו שלו, כאילו שאנו חוזים באלפי דמויות מתרוצצות ומפוחדות שאין אנו יודעים את הסיפור האישי של אף אחת מהן.

גם הגידול של ישראל וגם הנסיון להשמידו הם בעלי מימדים לאומיים וכללים, ולא אישיים.

ג. תיאור השעבוד בפרק ב'

הפרספקטיבה האישית

בפרק זה משתנה הפרספקטיבה לחלוטין. אם נשתמש בעולם המושגים של הקולנוע, נאמר כי בפרק א' הזום מרוחק - רואים דמויות מטושטשות, וניתן להבחין בתהליכים כלליים בלבד. בפרק ב', לעומת זאת, הזום מנוצל לגמרי כדי ליצור תמונת תקריב: המצלמה מתקרבת לבית מסויים ומראה תמונה של לידה, של אם מאושרת ומפוחדת גם יחד, של תינוק מחייך שמחביאים אותו כדי שלא יימצא וכדו'. הסיפור כולו מתואר-מצולם מקרוב, ובפרק זה איננו יודעים מה קורה מסביב, מחוץ לבית הוריו של משה.

בפרק א' תוארה גזרת ההשמדה מפי פרעה אל עמו, והיא התייחסה לכל בן; בפרק ב' הפרספקטיבה על הגזירה היא של יוכבד ומרים. בפרק א' תוארה גזרת השעבוד על כלל ישראל; בפרק ב' השעבוד נודע דרך עיניו של משה ש'ראה בסבלותם' של עם ישראל (על פי פסוק יא), ודרך תמונת האיש המצרי המכה איש עברי (שם).

חלק מפרטי השעבוד לא נמסרו בפרק א', כיון שהם שייכים למימדי המיקרו, לסיפורים הקטנים. כך, למשל, הסכסוכים הפנימיים בתוך עם ישראל שהם תולדת השעבוד: "והנה שני אנשים עברים נצים" (יג).

הסינכרון בין שני הפרקים, ומשמעותו

המעבר מפרק א' לפרק ב' הוא מעבר מסיקור כללי, היסטוריוגרפי, לסיקור אישי, ביוגרפי, המתאר עלילה אחת בשני מימדים. לשם אילוסטרציה, דמיינו לעצמכם מסך טלוויזיה או קולנוע, המחולק לשניים: בצד אחד אנו רואים את הצילום המרוחק, את התהליך הלאומי, ובצד השני מוצג הסיפור הפרטי, של משה. התיאורים הם מקבילים, ומשלימים; יש בזה מה שאין בזה.

בנקודה זו, לעניות דעתי, נמצא העוקץ של פתיחת ספר שמות. ההכרה ששני הפרקים מתרחשים באותו זמן ובמקביל, ואין מדובר בהתרחשויות העוקבות זו לזו אלא בכאלה המקבילות זו לזו, משנה את הבנתנו באשר ליחס שבין השעבוד לגאולה.

מי שהיה מביט רק על החלק של המסך בו ניתנת התמונה המרוחקת, הכללית, היה רואה רק מציאות אכזרית, מעגלית, חסרת רחמים וחסרת תקווה. אולם, המצלמה השנייה מגלה שבתוך מצולות השעבוד יש גם קרן אור. קרן האור הראשונה אינה תוצאה של התערבות אלוקית, אלא מקורה באדם שבשונה מכל האחרים מבין שמשהו איננו כשורה. התמונה של איש מצרי המכה עברי, שבעיני האחרים - מצרים או עברים - נראית תמונה נורמטיבית ותמצית השגרה היומיומית היא בלתי נסבלת בעיניו; הוא אינו יכול לשאת זאת, ומגיב על כך.

התגובה של משה רבנו בשלב זה אינה נובעת מתוכנית כלשהי הנרקמת במוחו. הוא אינו יודע עדיין על העתיד המיועד לו, ואין לו סדר יום פוליטי; הוא פשוט איננו יכול לשאת את העוול ואיננו רוצה לתת לו להמשיך. בתוך מציאות של אי שפיות, משה רבנו מהווה אי של שפיות. לו היינו מסתכלים מרחוק לא היינו יודעים על מה שארע למשה, ומן הסתם רוב רובם של בני ישראל אכן לא ידעו על כך כלל; הם היו חסרי תקווה, ולא היו מודעים לתחילתו של השינוי. ברם, אנחנו, שרואים גם את תמונת התקריב, יודעים שהשינוי כבר החל. אנו מבינים שבעומק השעבוד טמונה כבר ראשיתה של הגאולה. הגאולה אינה מאוחרת לשעבוד, היא מתהווה מיניה וביה.

אתערותא דלתתא

הפעולות של משה במצרים אינן הרבה יותר מזעקה של כאב והתקוממות – ולכל היותר הן ביטוי לאומץ ליבו של משה, שאינו חושש לעורו כאשר הוא מגיב. אולם, אין הגאולה יכולה לבוא ללא אתערותא דלתתא (התעוררות שמלמטה) זו. הקב"ה זקוק, כביכול, למישהו שיפעל מתוך המציאות ויעורר את המצב הרדום והכאוב. זאת עושה משה בפעולותיו, ולכן באה ההתעוררות מלמעלה, כפי שהיא מבוטאת בסוף פרק ב':

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוקִים מִן הָעֲבֹדָה:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹוקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹוקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:

וַיַּרְא אֱלֹוקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹוקִים:

(כג-כה)

פסוקים אלה היו יכולים להופיע בסוף פרק א', בו תואר השעבוד, והם אינם קשורים לשהייתו של משה במדיין, המתוארת לפניהם בפרק ב'. מיקומם בסוף פרק ב' יוצר זיקה בין שתי נקודות המהוות תנאים הכרחיים להתחלת הפעולה האלוקית:

א. עומק השעבוד וזעקת בני ישראל, כפי שמובע בפסוקים הללו שבסוף בפרק ב'.

ב. הופעתו של משה כמי שראוי למנהיגות ובעל יכולת להושיע את ישראל, כפי שסופר בראשית פרק ב'.

הסיפורים הראשונים על משה

התורה מספרת על שלושה אירועים בהם נטל משה חלק:

א. הריגת המצרי המכה את העברי (ב:יא-יב).

ב. הוכחת העברי הרשע המכה את אחיו (יג-יד).

ג. הושעת הרועות המדייניות המגורשות על ידי הרועים בעלי הזרוע (טז-יז).

יש כאן התפתחות ברורה:

במקרה הראשון ישנה פגיעה של מצרי באחד מאחיו של משה, והאחווה הלאומית מעורבת עם המניע המוסרי בפעולתו של משה. נראה שהתורה רמזה על כך בתארה את המקרה במילים "וירא איש מצרי מכה איש עברה מאחיו"- ישנו דגש בפסוק על הנגדת ה'איש המצרי' ל'אחיו' של משה.

במקרה השני הריב הוא בין שני עברים, כך שמשה נחלץ לצד מי שנעשה לו עוול מתוך מחוייבות מוסרית בלבד.

במקרה השלישי מדובר על אירוע הרחוק לחלוטין מסביבתו הטבעית של משה רבנו, בארץ זרה ומול אנשים זרים אשר למשה אין שום זיקה כלפיהם. התגובה של משה היא כלפי העוול באשר הוא עוול.

משה מתגלה כאן כבעל שלוש תכונות עיקריות:

א. אומץ לב.

ב. רגישות מוסרית גבוהה.

ג. אחווה ושותפות לאומית.

שלוש תכונות אלו הן תכונות מרכזיות בהנהגתו של משה רבנו ובהנהגה בכלל. על הראשונה אין צורך להכביר מילים. בין השנייה והשלישית קיים מתח וגם השלמה: האחווה הלאומית גורמת לפעמים לקלקול השורה המוסרית וליחס מקל כלפי מעשי עוול הנעשים בתוך העם; מצד שני, לא תתכן מנהיגות ללא תחושת האמפתיה הבסיסית של המנהיג לבני עמו.

חז"ל אמרו שהעברי שהכה את אחיו בפסוק יג הוא אותו האיש שהוכה על ידי המצרי בפסוק יא, אך משה נחלץ לעזרת אחיו גם כאשר הוא אינו צדיק. לפני שנתיים התלבטנו בדילמת שחרור האסירים תמורת אלחנן טננבאום. היהודי, כפי שידוע לנו, לא היה צדיק גמור; אולם, מנהיגות אמת צריכה לחוש אחווה ודאגה גם כלפי אח כזה (איני מתכוון, כמובן, לשאלת המחיר, אלא רק לעצם חובת הדאגה).

משה רבנו לא נבחר למנהיגות בשל יכולתו להתנבא, וגם לא בשל כשרון התפילה שלו; אלה התגלו רק מאוחר יותר. התכונות אותן פירטנו למעלה הן הסיבה לבחירתו של משה, ועל כן התורה סיפרה לנו את הסיפורים הללו אודותיו.

על הקול ועל הדיבור

עד שבא משה רבנו לעולם, היו זעקות הכאב של בני ישראל כמו צווחות מחרישות אוזניים האובדות בחלל העולם. גם בעלי חיים צווחים מכאב, אך אלו הן צווחות ללא מודעות; הן ביטוי של כאב, אך לא של סבל. האנחה, השוועה, הזעקה ואולי גם הנאקה, עליהן מדובר בסוף פרק ב', הם ביטוי של סבל אקזיסטנציאלי, בו הצועק מודע למצבו האבסורדי, לאי-הצדק, לפער שבין המצב בו הוא נמצא לבין המצב בו הוא יכול להיות. המודעות הזו הופכת את הכאב לסבל: היא אמנם מחריפה אותו מאוד, אך בה טמון גם השורש העמוק של הגאולה ממנו.

משה שיחרר את צעקות הכאב של ישראל מאטימותן ומשטחיותן, ונתן להן עומק אנושי ומוסרי. בתגובותיו, הוא היה הראשון שהכיר באבסורד שבמציאות, וסירב לקבלה כפי שהיא. הזוהר הקדוש (אותו נצטט מיד בהמשך) אומר שמשה הוא ה'קול' של המציאות; ואכן, רק הופעתו של משה החזירה לעם ישראל את קולו האבוד, הקול שנאטם בשנים ארוכות של עבדות עיוורת. לכן, רק לאחר הופעתו עלתה שוועת בני ישראל השמימה, אף שהשעבוד היה חמור גם לפני כן.

אסיים בציטוט דברי הזוהר הללו, המעמיקים להסביר את פשוטו של מקרא[3] :

תא חזי: כתיב "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (ו:יב). מאי "ואני ערל שפתים"? בקדמיתא כתיב "לא איש דברים אנכי" (ד:י) וגו' "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שם), וקודשא בריך הוא הוה אותיב ליה "מי שם פה לאדם" (שם יא) וגו', והוא אמר "ואנכי אהיה עם פיך" (שם יב). ס"ד דלא הוה כן?! והשתא אמר "ואני ערל שפתים", אי הכי - אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא?

(תרגום: בא וראה: כתוב "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים". מהו "ואני ערל שפתיים"? בתחילה כתוב "לא איש דברים אנוכי" וכו', "כי כבד פה וכבד לשון אני", והקדוש ברוך הוא השיב לו "מי שם פה לאדם" וכו', והוא אמר "ואני אהיה עם פיך". היעלה על דעתך שלא היה כן?! ועכשיו הוא אומר "ואני ערל שפתיים", ואם כך - היכן היא מילתו שהבטיח לו הקדשו ברוך הוא בתחילה?)

אלא, רזא איהו; משה - קלא, ודבור, דאיהו מלה דיליה, הוה בגלותא, והוה איהו אטים לפרשא מלין. ובגין דא אמר "ואיך ישמעני פרעה" - 'בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה, דהא לית לי מלה, הא אנא קלא מלה גרע, דאיהי בגלותא'. ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה.

(תרגום: אלא סוד הוא; משה - קול, והדיבור, שהוא המלה שלו, היה בגלות, והיה הוא סתום מלפרש דברים. ובשל כך אמר "ואיך ישמע אלי פרעה" - 'בעוד שהמילה שלי נמצאת בגלות, שהרי אין לי מילה, הרי אני קול בלי מילה, שהיא בגלות'. ועל כן שיתף הקב"ה את אהרון איתו.)

תא חזי: כל זמנא דדבור הוה בגלותא, קלא אסתלק מניה, ומלה הוה אטים בלא קול. כד אתא משה אתא קול, ומשה הוה קול בלא מלה, בגין דהוה בגלותא, וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור. והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא, ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור, וכדין מלה מליל. הדא הוא דכתיב (כ:א) "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה". וכדין, משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות, קול ודבור כחדא בשלימו.

(תרגום: בא וראה: כל זמן שהדיבור היה בגלות, הקול הסתלק ממנו, והמילה הייתה סתומה ללא קול. כשבא משה בא הקול, ומשה היה קול בלי מילה, כיון שהיא הייתה בגלות, וכל זמן שהדיבור היה בגלות, משה היה הולך עם קול ללא דיבור. וכך הלך עד שהתקרבו להר סיני, ונתנה התורה, ובזמן ההוא התחבר הקול עם המילה, ואז דיבר דבר. זהו שכתוב "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה". וכך, משה נמצא שלום בדיבורו, קול ודיבור כאחד בשלמות).

( זוהר כרך ב (שמות) פרשת וארא דף כה עמוד ב )

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 

 

 




[1]   מצג. הוא קטע המובא בתחילת סיפור, המפרט את הדמויות המרכזיות שלו, הבעיות בהן הוא יעסוק ופרטים נוספים אשר יעזרו לקורא להבין את הסיפור (הערת העורך).


[2]   אמנם גם פרעה מוזכר בפרק (והוא אף חלק חשוב ממנו) , אך הוא איננו נחשב כאן כאדם פרטי אלא כמלך מצרים, המייצג את כלל המצרים.


[3]   הפיסוק, החלוקה לפסקאות והתרגום נעשו על ידי העורך, על פי פירוש הסולם.


 

 

בית המדרש